https://www.saraygelb.com https://www.saraygelb.com/my-post4a434dc6 <div> <img src="https://irp.cdn-website.com/07c36367/dms3rep/multi/crazy-woman-casual-clothes-screaming-megaphone-while-sit-work-white-desk-with-pc-laptop-isolated-pastel-pink-background-achievement-business-career-concept-copy-space-advertisement.jpg"/> </div> <div data-rss-type="text"> <p> <span> כעס= כאן עושים סדר </span> </p> <p> <span> <br/> </span> </p> <p> <span> כעס אנחנו אומרים ולא מתנהגים . </span> </p> <p> <span> <br/> </span> </p> <p> <span> לכן ברוח ניהול הכעסים: </span> </p> <p> <span> <br/> </span> </p> <p> <span> השאיפה- לנהל את הכעס ולא שהכעס ינהל אותי! </span> </p> <p> <span> <br/> </span> </p> <p> <span> אז מה עושים: </span> </p> <p> <span> <br/> </span> </p> <ol> <li> <span> לקיחת פסק זמן- </span> <span> <span> כדי לברר מה באמת עומד מאחורי הכעס שלנו. </span> </span> </li> <li> <span> <span> מיקוד הכעס- </span> </span> <span> חשוב שנמקד את הכעס להתנהגות ועובדות ולא נעבור להכללות ולעבר- ” תמיד” “אף פעם”. ונמנע מעלבונות ומהגזמות. </span> </li> <li> <span> <span> תמיד נפתח בחיובי- </span> </span> <span> ונמשיך בשפת “האני”. “אני מעריכה את .. . קשה לי עם…אני כועסת מאד על” </span> </li> <li> <span> <span> למצוא את הזמן המתאים - </span> </span> <span> לא סמוך מדי להתרחשות כשהכל עוד טעון, ולא בעיתוי רחוק מדי, כשזה כבר לא רלוונטי ופרטים נשכחו. </span> </li> <li> <span> מסר האני: </span> <span> <span> “כשהגעתי הביתה וראיתי את הבלגן, כעסתי ונפגעתי נורא.” ולא – ” אתה ממש חסר אחריות ובלגניסט”. </span> </span> </li> <li> <span> נשאיר מקום לתיקון ותקווה: </span> <span> <span> ע”י כך שנאמר את צרכנו ורצוננו, ולא רק את מה שאנחנו לא מרוצים ממנו. </span> </span> </li> <li> <span> נמנע ככל האפשר מלבקר על דברים שאין אפשרות לשנותם </span> <span> <span> . למשל: ” אתה כזה מסורבל” לילד איטי, ” אתה לא יכול לדבר ברור” לילד מגמגם. ” תשב כבר בשקט” לילד היפראקטיבי” ….. <br/> </span> </span> </li> </ol> </div> Thu, 24 Feb 2022 11:52:42 GMT https://www.saraygelb.com/my-post4a434dc6 thumbnail main image https://www.saraygelb.com/my-post340739bd <div> <img src="https://irp.cdn-website.com/07c36367/dms3rep/multi/businessman-holding-luggage-business-trip.jpg"/> </div> <div data-rss-type="text"> <p> <span> כמה טיפים לגבי פרידה מהילדים לפני נסיעות ארוכות, או הורים שטסים הרבה לחו”ל במסגרת עבודה…לילדים עד גיל 3 אין תפיסה של מימד הזמן. כדי להמחיש לילד מתי אבא חוזר אפשר להשתמש במדבקות, למשל אבא נוסע לשבוע, נותן לילד 7 מדבקות ואומר לו “כל יום תדביק פה מדבקה אחת, וביום שיגמרו המדבקות אבא יחזור הביתה”. אם זו נסיעה לחו”ל או מילואים ולא מתאפשר להורים לדבר עם הילד, מכינים מראש קלטת וידאו לכל יום, ובה מצלמים ההורים את עצמם מקריאים סיפור לפני השינה, ומדברים לילד, אומרים לו שאוהבים אותו, מציינים דברים יוצאי דופן (למשל אם זה נופל על חג או משהו שיודעים שקורה באותו יום). כשההורים מדברים אל הילד מתוך הטלוויזיה הילד שומע את הקול שלהם ורואה אותם וחש שהם נמצאים איתו. יש ילדים שמאוד עוזר להם להסתובב עם תמונה של ההורה. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> מספיק זמן לפני הנסיעה מכינים את הילד מראש (לא ברגע האחרון) “אמא ואבא נוסעים לחופשה ואתם תישארו עם סבתא רחל”. שהילדים יהיו שותפים לכל התהליך, ידעו בדיוק מה הולך לקרות. אם האופציה קיימת אפשר לשאול אותם מה הם מעדיפים, שסבתא תבוא לישון איתם בבית או ללכת לישון אצל סבתא. אפשר לשאול אותם מה הם היו רוצים כדי שיהיה להם נורא כיף…(שסבתא תראה להם כל ערב קלטת מסוימת, או תקרא סיפור, או תכין אוכל מסוים שהם אוהבים…) לשאול אותם מה נחוץ להם? (לקחת איתם את הדובי והחיתולי). תמיד עדיף שהילדים יישארו ביחד ולא יתפצלו, וכן, לשמור על שגרת סדר היום (הגן / הביה”ס) במידת האפשר. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> ילד שלהוריו אין בעיה עם הפרידה, לא יתרגש מזה. לעומת זאת לילד שהפרידה מאוד קשה לאמא…והיא דואגת ולחוצה – יהיה מאוד קשה. </span> </p> <p> <span> <span>  </span> </span> </p> <p> <span> סיכמה וערכה מקורס הורות: מיה צור <br/> </span> </p> </div> Thu, 24 Feb 2022 11:42:56 GMT https://www.saraygelb.com/my-post340739bd thumbnail main image https://www.saraygelb.com/my-postb4f21810 <div> <img src="https://irp.cdn-website.com/07c36367/dms3rep/multi/17913.jpg"/> </div> <div data-rss-type="text"> <p> <span> חשוב לעשות אבחנה בין שקר לדמיון של הילד. בגילאים צעירים לילדים יש דמיון מאוד פורה ולא תמיד הם מבדילים בין דמיון למציאות. דמיון מפתח יצירתיות – אנחנו לא רוצים לדכא להם את זה. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> ילד משקר בשני מקרים: </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> א. כאשר הוא מרגיש וחושב שהוריו לא יכולים להכיל את המידע. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> ב. כאשר הוא מפחד שהמידע עלול לבוא כנגדו בתחושת הערך – לבייש אותו, לפגוע בתחושת השייכות, אבא יכעס עליי נורא, לא יאהבו אותו בגלל זה… </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> ג. הוא למד שרק ככה הוא יוכל להשיג מההורה משהו שהוא רוצה. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> כשהילד משקר לי, אני צריך לשאול את עצמי מה המטרה של הילד? </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> אם הסיבה היא האופציה השלישית, אני צריך לחזק את המקום שאני רוצה לחזק, (את אמירת האמת) גם אם המחיר של זה הוא לתת לילד באופן חד פעמי את מה שהוא רוצה באותו רגע ולהסביר את זה במילים – בד”כ לא הייתי נותן לך כי…..אבל הפעם אני אתן באופן חד פעמי כי אני מאוד מעריך את זה שאמרת את האמת ולא שיקרת, למרות שידעת שאם תגיד את האמת אולי לא תקבל. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> להתעלם מהשקר, לחזק את אמירת האמת (אני חושבת שזה מאוד אמיץ מצדך לבוא לספר את האמת למרות שידעת שאולי אני אכעס…). לתת לילד הרגשה שההורה שם בשבילו ויכול להכיל, ולא מגיב בצורה שתגרום לילד לא לבוא אליו בפעם הבאה… </span> </p> <p> <span> <span>  </span> </span> </p> <p> <span> ערכה וסיכמה מהקורס: מיה צור <br/> </span> </p> </div> Thu, 24 Feb 2022 11:22:02 GMT https://www.saraygelb.com/my-postb4f21810 thumbnail main image https://www.saraygelb.com/my-post2a8696cd <div> <img src="https://irp.cdn-website.com/07c36367/dms3rep/multi/family-with-their-little-daughter-autumn-field.jpg"/> </div> <div data-rss-type="text"> <p> <span> כל ילד שנולד למשפחה נולד למשפחה אחרת, להורים אחרים…(ההורים אוהבים את כל הילדים אבל מידת הקרבה שלהם לילדים שונה) למצב כלכלי אחר וכד’. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> הילד הראשון נולד לזוג צעיר בתחילת דרכו, אולי המצב הכלכלי עדיין לא מגובש, מחפשים בית, נמצאים בתחילת הקריירה, התקשורת שלו היא מול שני (הורים) מבוגרים. הוא הופך את ההורים מזוג למשפחה. הוא הופך להיות בכור רק כשנולד אח, עד אז הוא גדל כילד יחיד. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> הילד השני נולד למשפחה קצת יותר מבוססת, ההורים כבר נמצאים במקום אחר בחיים, יש בית, להורים יש כבר קצת יותר ניסיון, הם התגלחו כבר על הילד הראשון וכבר יודעים מה מוצא חן בעיניהם ומה לא. הוא נולד לבית עם ערכים שכבר התבססו. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> הילד השני צריך לתקשר גם עם שני מבוגרים ועוד ילד. כבר בתחילת האינטראקציה ביניהם עלול להיות משבר, כי הילד הבכור מרגיש שהחוזה הלא כתוב שלו עם ההורים הופר. עד עכשיו הוא היה פאר היצירה, וכולם התלהבו רק ממנו, פתאום תשומת הלב וההתלהבות עוברים לתינוק החדש. הוא היה הקטן ופתאום הוא נהיה “הגדול”, ובתור הגדול הוא צריך להיות אחראי ויש לו תפקידים – לעזור, ללמד את הקטן, לשמור עליו… </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> לכן כשהילד השני מגיע בד”כ הורים או מפצים את הבכור ‘המסכן’ או כועסים על היחס שלו לאח הטרי… כשמה שהם צריכים לעשות זה להמשיך לשמור על הראשוניות והייחודיות של הבכור ועדיין לתת מקום וחשיבות גם לילד השני. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> ילד שגדל במשפחה שלימדה אותו להיות מועיל, תורם, מתנסה – יש לו יותר כלים להבין ולהתמודד עם המצב החדש. לעומת זאת ילד שגדל כ”נסיך” במשפחה שמגוננת ומפנקת מדי, יהיה לו קושי יותר גדול להתמודד עם הולדת האח. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> הילד השלישי מגיע להורים שכבר עייפים. מה שנקרא “השלישי גדל לבד”…בין שני האחים שלו כבר יש מערכת יחסים, והוא צריך למצוא את מקומו במשפחה יותר מורכבת. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> ברגע שהילד השלישי מגיע למשפחה, הבכור כבר התנסה בחוויה הזו פעם אחת ולשני נפתחות הרבה אופציות חדשות. עכשיו לשני יש החלטות שהוא צריך לקבל. למי להיות יותר קרוב, עם מי כדאי לעשות קואליציה, האם להיות החבר הכי טוב של הגדול או דווקא להחזיר לו על כל מה שהוא עשה לי עד היום ולהיות החבר הכי טוב של הקטן. הוא גם יכול לאמץ את התפקיד של הגדול לעומת האח הקטן שנולד. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> תאומים – גם בין תאומים יש מערך משפחתי, כי מישהו תמיד נולד ראשון, גם אם זה בהפרש של דקה…הסיפור נמצא בתוך המשפחה. ז”א שהמערך המשפחתי מתקיים </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> למרות שאין את המשתנה של הפרש הגיל. עדיין כל אחד מהתאומים לוקח תפקיד שונה. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> טריטוריה – לכל אחד מהילדים יש משימה במשפחה והיא למצוא את מקומו ביחס לילדים האחרים בבית. למצוא את דרכו להשתייך, ביחס להורים ולאחים. לגלות מה יביא לו את הערך שלו ויעשה אותו ייחודי בתוך המשפחה (בהתחשב בעובדה שיש פה עוד כמה אחים…). </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> הילד, בתהליך התפתחותו, מכניס עצמו לנישה שהיא הטריטוריה הייחודית שלו בתוך המשפחה. הוא מנכס את הנישה הזו אליו ואנחנו קוראים לזה בטעות “אופי”. יחד עם זאת, כאשר ילד קבע לעצמו טריטוריה מאוד נוקשה ומצומצמת, תפקיד המשפחה הוא דווקא לעשות הרחבה. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> איך מרחיבים ולא מקבעים טריטוריה? </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> דוגמא: ילדה מאוד וותרנית. מתוך נוחות של ההורים, כשהייתה קטנה קיבלה מהם הרבה חיזוקים על כך שהיא מוותרת לאחיה ועכשיו כשהיא מיישמת את זה גם במקומות אחרים מחוץ לבית, ההורים לא מרוצים. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> עוד דוגמא, כשילד שופך את השוקו על הרצפה ואחותו באה ‘לספר’ לאמא. אם נגיד לה כל הכבוד שהיא באה לספר אנחנו מחזקים את שתי ההתנהגויות (אם היא הילדה הטובה אז הוא חייב להמשיך לשפוך את השוקו, אין לו ברירה, כי הכיסא של הטובה כבר נתפס…והיא חייבת להמשיך תמיד להיות טובה). לילדה שבאה להלשין יש תנאי צר מאוד שרק כשהיא מרצה אותנו היא אהובה. בתפיסה שלה אם היא תעיז לא להיות מושלמת ומדהימה לא יאהבו אותה. אנחנו רוצים להרחיב לה את התנאי, שגם אם היא לא מרצה, או עושה טעויות, עדיין נאהב אותה. והדרך לעשות את זה היא דרך שיחות משפחתיות. לכנס את המשפחה לשיחה. להגיד להם שהם נהדרים ואנחנו אוהבים את כולם, וששמנו לב למשהו שחוזר על עצמו… להציף או לשקף להם את הטריטוריות (מבלי להגיד מה טוב ומה רע), “שמתי לב שעד היום כל פעם שעמוס שופך את השוקו, מיטל באה להגיד לנו. מיטל – אני נורא שמחה שאת ילדה אחראית, אבל זה לא צריך להיות התפקיד שלך. מהיום מי ששופך את השוקו הוא מנקה. אני מצפה מכם שתשתפו פעולה ותסתדרו ביניכם. בפעם הבאה אם את רואה שעמוס שפך את השוקו שלו אם את רוצה את יכולה להציע לו לעזור לו לנקות את זה ביחד. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> דוגמא נוספת: כשילד אחד לוקח את תפקיד העוזר וכל השאר פרזיטים… כנ”ל – מכנסים שיחה משפחתית ובה משקפים לילדים את המצב שהיה עד היום ומה הולך להיות מעכשיו והלאה. “נכון שעד היום יוסי תמיד סידר / שטף כלים / הוריד את הפח, אבל זה לא רק הכלים, הבלגן והאשפה של יוסי, זה של כולנו ולכן מהיום כולנו עוזרים בבית. בכל יום ילד אחר יהיה אחראי על…. אתם יכולים להתחלף ביניכם אם אתם רוצים…” </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> (המסר הלא מילולי לילדים הוא “נכון שכיסא אחד כבר היה תפוס, אבל גם לך מותר להשתמש בו לפעמים. בכל מקרה נאהב אותך”). </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> ז”א שאם הילד הראשון היה ילד טוב ומרצה, רוב הסיכויים שהילד השני יהיה מרדן… או ילד עם התפרצות אנרגטית או הילד המסכן והמקופח… כי הכיסא של הילד הטוב כבר תפוס. השני חייב למצוא לו טריטוריה פנויה. כך גם לגבי קצב התפתחות – אם הראשון התפתח לאט, השני יתפתח מהר…ולהפך. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> מהילד השני כבר לא מתפעלים יותר מדי… מישהו כבר עשה הכל לפניו… הוא לא מקבל את ההתלהבות והראשוניות שקיבל אחיו הבכור…ומגיע לו לקבל! וכשהילד השלישי מגיע, השני הופך להיות הילד שהכי פחות מתייחסים אליו… (והילד השלישי זה כבר “מתיקות מסוכנת” – הוא מהמם וקטן…) </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> בד”כ כשמגיע למשפחה אח חדש, הילד הראשון נתקל לראשונה בהתנהגות חדשה שלא היה מודע לקיומה, הילד החדש עושה משהו שונה ממה שהוא רגיל לעשות והוא מנסה את ההתנהגות החדשה ומחקה אותו. ואז פתאום ילד שעד היום היה ילד שקט ונחמד, ועוזר (ילד מרצה) לומד פתאום להגיד “לא רוצה” או לזרוק את הצעצועים, או כל דבר אחר שראה את אח שלו עושה. וההורים מיד נוזפים בו “מה קרה לך?! זה לא מתאים לך להתנהג ככה” ומזועזעים מההשפעה הרעה שיש לאח…תמיד תהיה השפעה בין אחים, זה לא דבר שאפשר, צריך או כדאי להימנע ממנו. זה בסדר גמור שילד מנסה גם משהו אחר ולא מקובע בדפוס התנהגות אחד. ההורים צריכים לקבל את זה שהילד מנסה אופציות חדשות שהוא ראה ולהבין שזו גמישות הסתגלותית וזה בסדר ולא להגיב בהשוואה ואכזבה. הורים צריכים לאפשר תחלופה בתפקידים בין הילדים ולקבל גם “התנהגות פחות נוחה” ומרצה. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> על ההורים למצוא את הדרך לאפשר לכל אחד מהילדים את תחושת הייחודיות שלו, אבל לא היחידניות (הם לא ילדים יחידים במשפחה). בסופו של דבר, היחסים בין האחים מעצבים את אישיותו של הילד. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> תפקיד ההורים להיות מודעים לתהליך שהילדים עוברים, בחיפוש אחר הייחודיות שלהם ומקומם בין האחים, ולתמלל את זה לילד. רצוי שהורים ימנעו מלתת שמות לטריטוריות האלה או ימנעו מלהתייחס לזה כאל טריטוריה (לא להדביק תווית), אלא יגמישו את הטריטוריות האלה. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> השוואות שהורים עושים בין ילדים מקצינות את הטריטוריה של כל ילד ויוצרות תחרותיות בין הילדים. ככל שאני משווה כך אני מקצין את העמדות בתוך המשפחה. הדרך הנכונה להתנהל מול הילדים היא להתייחס אליהם כמעמד אחד בבית, הילדים ביחד בסירה אחת. כשאנחנו רוצים לבקש משהו, להגיד משהו, אנחנו פונים אל “הילדים”. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> התערבות בין אחים – </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> בד”כ הילדים רבים על משאבים – אם זה תשומת הלב של ההורים או משחקים וצעצועים, שאגב, גם כשזה סביב משחק, עדיין ההתכוננות היא להפעיל את ההורים. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> מתוך הרצון של ההורים להפסיק את המריבות בין הילדים, לעיתים ההורים יוצרים אווירה תחרותית ודיכוטומית. בדרך שבה ההורים מתערבים (למשל, התייחסות לילד אחד בתוך האינטראקציה) הילדים לא לומדים לתקשר זה עם זה ומתרחקים אחד מהשני. הורים צריכים לזכור שצריך 2 לטנגו…לא לחפש מה קרה, מי אשם או מי התחיל, לא לנסות להיות בורר ולקבוע מה האמת. תפקידנו להגן על הילדים מפני אלימות פשוט בכך שנפריד ביניהם, לנסות להרגיע ולהגיד להם שלא יפגעו אחד בשני אבל לא להיכנס לתוך המריבה. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> כשיש מריבה בין אחים, עלינו לדבר אליהם ביחד ועדיף לעשות את זה באמירות כלליות על איך מתנהגים אצלנו בבית (אני סומכת עליכם שתפתרו את הבעיה ביניכם, אצלנו בבית לא מרביצים / מקללים, אני לא אוהבת לשמוע את הדיבורים האלה בבית, אני לא מוכנה ש…)ולא להתייחס לכל אחד מהם בנפרד, ולנקוט עמדה (הוא התחיל, הוא אשם, הוא המסכן – הקרבן שמציקים לו), להימנע מהערות או נזיפות אישיות על חשבון האחר . המטרה שלי היא להוציא את עצמי (ההורה) בתור הקהל שמוחא כפיים לילדים בהצגה, כי אז יהיה לי גם הדרן, אני רק אחזק את זה. זה לא אומר שאנחנו אף פעם לא מתערבים ומזניחים את הילדים. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> התפקיד שלנו כהורים הוא גם להגן על הילד ולשמור עליו שלא יפגע (מול אלימות פיזית), וכשאנחנו נאלצים לעשות את זה, מאוד כדאי לתמלל את זה לילדים – אם יש מכות התפקיד של אמא לשמור עליכם שלא תפגעו, וכשאני חושבת שמישהו מכם נמצא בסכנה אני מפרידה / מרימה אותו על הידיים כדי לשמור עליו. כך אני מחזקת אחוות אחים, כי הם ביחד… </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> אנחנו יכולים לשקף לילדים את האירוע, לחדד להם את הבעיה ואז לתת להם להתמודד בעצמם ולפתור אותה ביניהם. שילמדו איך לתקשר זה עם זה. אנחנו לא תומכים בצד אחד ולא מגוננים על צד אחד כי כך אנחנו רק מקבעים את הטריטוריה (ילד אחד הוא תמיד המציק, המרביץ, החזק, הפוגע, השני הוא תמיד המסכן, הקרבן) וגורמים לריחוק בין הילדים. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> עפ”י הגישה האדלריאנית ההורים מייצגים את הממסד, החוקים, הגבולות, הסמכות בחיים. האחים הם החברה. אם אנחנו לא מאפשרים לילד להסתדר לבד עם האחים שלו ולחוות את חברת האחים אנחנו בעצם אומרים לו “אתה לא יודע להתמודד עם החברה”. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> אם כל הזמן נפריד ונתערב ביניהם, הילד יתפוס את העולם בחוץ כמאיים, (או תחרותי – תלוי מה קורה בבית. הורה שמעודד תחרות בין אחים כאילו אמר לילד “אתה רוצה להצליח בחוץ – תהיה תחרותי!”). </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> לסיכום, מתוך המערך המשפחתי ילדים גוזרים את התפיסה הסובייקטיבית שלהם, ומפתחים להם ייחודיות. האינטראקציה הראשונה של הילדים עם קבוצת השווים היא עם האחים שלהם בבית. הבית הוא מעבדה ניסויית שבה אפשר להתאמן. ריבים בין אחים נועדו להפעיל את ההורים. אם לא נתערב הם לא יריבו. מריב בין אחים הילדים לומדים איך להסתדר עם מישהו אחר, לחלוק, איך לשמור על טריטוריה, איך לנהל מו”מ ואיך לעמוד על שלהם. לכן, מריבות בין אחים תורמות לילדים. בקיצור – לא להתערב! </span> </p> <p> <span> <span>  </span> </span> </p> <p> <span> סיכמה וערכה מקורס ההורות: מיה צור <br/> </span> </p> </div> Thu, 24 Feb 2022 10:50:40 GMT https://www.saraygelb.com/my-post2a8696cd thumbnail main image https://www.saraygelb.com/my-post8c9cbd49 <div> <img src="https://irp.cdn-website.com/07c36367/dms3rep/multi/father-takes-phone-from-his-daughter-children-s-addiction-mobile-games-thief-stole-child-s-phone-smartphone-arms-close-up-passing-gift-from-hand-hand.jpg"/> </div> <div data-rss-type="text"> <p> <span> בשיטת אדלר לא מאמינים בעונשים, כי אנחנו לא רוצים ללמד את הילד שאנחנו (ההורים) גורמים לו לשלם מחיר על מה שהוא עשה, אלא ללמד את הילד שלכל בחירה שלו יש מחיר. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> עונש גורם להשפלה וחוסר כבוד. זה אומר “אני מעליך ואתה תעשה מה שאני אגיד” זה מלמד את הילד כוחנות, במקום ללמד שיש תוצאה לכל מעשה. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> כהורה אני צריך להעביר לילד את המסר שלא חשוב מה קורה הוא הילד שלי ואני לא אוותר עליו. אני נלחם ולא מוותר לו כי אני לא מוכן לוותר עליו. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> ילד שמאיים לעזוב את הבית בכעס (“אני הולך”): </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> אנחנו לא רוצים לרוץ אחריו בהיסטריה, להתחנן, לסגת ממה שאמרנו. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> אנחנו גם לא נגיד לו “יאללה לך כבר, חבל שלא עשית את זה כבר לפני שעה…בוא אני אעזור לך לארוז מזוודה”. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> מה שצריך לעשות במצב כזה הוא להגיד לילד “אתה יודע שאני אוהב אותך ואתה חשוב לי מאוד, אצלנו לא בורחים מהבית… אני לא מוכן לשמוע יותר דיבורים כאלה ומבחינתי הנושא הזה סגור”. אם זה קורה שוב, אנחנו הבהרנו את עמדתנו בנושא, בפעם הבאה שזה יקרה אני אתעלם. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> א.פ.ר.ת – מנגנון לתהליך בדיקה עצמית </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> אירוע פירוש רגש תגובה </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> מתרחש אירוע. בינו לבין התגובה שלי מתקיימים שני תהליכים פנימיים: </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> אני נותנת פירוש לאירוע. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> הפרשנות שבחרתי יוצרת אצלי איזשהו רגש. הרגש הזה הוא הדלק והמניע לתגובה. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> התגובה שאני הגבתי הופכת להיות האירוע של האחר, ואז אותו תהליך מתקיים גם אצל האחר שבא איתי באינטראקציה. יש מעגליות. מה שאני רואה זו רק התגובה שלו, אני לא יודעת מה היה האירוע שעבר עליו, איך הוא פירש אותו ומה הוא הרגיש כתוצאה מכך. ז”א שאין לי דרך להבין את האחר מבלי לשאול אותו על התהליכים הפנימיים שהוא עבר. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> האירוע הבא משתנה בהתאם לתגובה. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> כשיש לי תגובה קבועה שחוזרת על עצמה שאני רוצה להפסיק, אני צריכה לבדוק מה האירוע שמעורר את אותה תגובה, ולשנות את הפרשנות שנתתי לו. אחד המכשולים בשימוש בא.פ.ר.ת הוא בתיאור האירוע. הרבה פעמים הסובייקטיביות נכנסת כבר בתיאור הראשוני. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> אם בד”כ אני מפרש אירועים כמכוונים נגדי, הרגש והתגובה שלי אף פעם לא יהיו כאלה שמקדמים יחסים. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> רגשי אשם עפ”י דרייקורס הן כוונות זדוניות, כי אתה גם עושה מה שאתה רוצה, וגם מרגיש לא בסדר שאתה עושה את זה… אם אתה חושב שמה שאתה עושה הוא לא בסדר עפ”י הערכים שלך – אז תפסיק לעשות את זה, במקום להרגיש אשם! הבעיה שאנחנו רוצים רק את הרווח, בלי לשלם את המחיר. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> <span> אירוע </span> </span> <span> – אמא עובדת כל יום עד 17.00 </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> <span> פירוש </span> </span> <span> – רוב הילדים לא נמצאים איתי, לא בשביל זה עשיתי ילדים… מסכנים הילדים… </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> <span> רגש </span> </span> <span> – רחמים על הילדים, צער, אכזבה, אשמה </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> <span> תגובה </span> </span> <span> – פיצוי חומרי, פינוק, וויתור על גבולות… </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> אמא חושבת שבזה שהיא מפצה את הילדים היא מבטלת את המחיר על כך שהיא עובדת עד 17.00… אבל בעצם שום דבר לא משתנה, לתוצאה אין שום קשר לדבר שאני רוצה לפצות אותם עליו. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> לעומת זאת, המסר שאני מעבירה לילדים בלי לשים לב הוא: “זה לא בסדר לעשות מה שרוצים (אני רוצה לעבוד, אני אוהבת ונהנית לעבוד – אבל זה לא בסדר…), והדרך לפתור את זה שאני עושה משהו לא בסדר היא פיצוי…מגיע לכם פיצוי כי אתם נורא מסכנים…” </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> כשהמסר הנכון שאני רוצה להעביר לילדים הוא: “זה טוב לצאת לעבוד, להגשים את עצמך ולהרוויח כסף. אני אוהבת ונהנית לעבוד. אני זקוקה לכסף הזה בשבילי (לא בשביל הילדים). ויש לי את החיים שלי חוץ מכם, להביא ילדים לעולם זה לא אומר שצריך להפסיק לחיות”. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> אם אני אשנה את הפירוש שלי: “טוב לי בעבודה, אני מגשימה את עצמי, נהנית ומרוויחה כסף. אני חוזרת לילדים אחה”צ הרבה יותר חמה ורגועה. אני משאירה אותם במקום הכי טוב שיכולתי לבחור להם, שבו הם מקבלים חום ואהבה מהצוות של הגן ונהנים מהתנסויות וחברים שאין להם בבית…” אז אני לא ארגיש אשמה על כך שאני יוצאת לעבוד ולא ארגיש צורך לפצות את הילדים כשאני חוזרת הביתה, או לוותר להם על חוקים וגבולות. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> דוגמאות נוספות לשימוש בא.פ.ר.ת כתהליך בדיקה עצמית: </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> אירוע </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> פירוש </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> רגש </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> תגובה </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> הילדים לא לבושים בזמן לחוג </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> הם לא מקשיבים לי / מזלזלים בי / אין הכרה במאמץ שאני עושה בשבילם </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> כעס, עצבנות וחוסר סבלנות </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> אמא עומדת וצורחת עליהם כמו משוגעת… </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> הילדים לא לבושים בזמן לחוג </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> החוג שלהם – אחריות שלהם </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> אדישות </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> לא לבושים בזמן – לא הולכים לחוג </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> הילד לא לומד למבחן </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> הלימודים שלו זו האחריות שלו </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> אדישות </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> לא מתערבת </span> </p> <p> <span> <span>  </span> </span> </p> <p> <span> סיכמה וערכה מהקורס להורות: מיה צור <br/> </span> </p> </div> Thu, 24 Feb 2022 10:38:29 GMT https://www.saraygelb.com/my-post8c9cbd49 thumbnail main image https://www.saraygelb.com/my-postd853b6f2 <div> <img src="https://irp.cdn-website.com/07c36367/dms3rep/multi/pretty-little-girl-happy-expression-holding-megaphone.jpg"/> </div> <div data-rss-type="text"> <p> <span> בתפיסת העולם של הילד הוא אהוב וחשוב ומשמעותי רק אם כל הזמן שמים לב אליו. זה ילד שכל הזמן צריך שיתעסקו איתו (העסקת יתר – הילד כל הזמן מפעיל את ההורה פיזית), הוא חייב להיות במרכז ושיתייחסו אליו (הילד כל הזמן מפעיל את ההורה רגשית). מיקוד השליטה של הילד חיצוני – הוא כל הזמן תלוי בתשומת הלב החיצונית (שהוא מקבל מההורים,מהגננת, מהמורה, מהסבתות וכד’). הוא כמו נרקומן של מנות תשומת לב. הוא דורש את המנה שלו ואז יש הפוגה ואז הוא שוב דורש תשומת לב. כדי להגיע לסיפוק עצמי הוא צריך כל הזמן להגדיל את מנת הסם. אז דווקא ברגע שאמא מדברת עם אבא / בטלפון / עסוקה במשהו, הילד חייב שהיא תבוא איתו לחדר… </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> כאשר מיקוד השליטה הוא פנימי – יש לילד מספיק ביטחון עצמי, עמדה וערכים. גם אז הוא מתחזק מפידבקים של הסביבה, אבל הוא לא תלוי בהם!! </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> חלוקה ל-4 סוגים: </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> תשומת לב אקטיבית חיובית – </span> <span> <span> הילד המקסים שמתנדב לעשות הכל ותמיד מאוד עוזר… </span> </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> תשומת לב אקטיבית הרסנית – </span> <span> <span> ילדים שמסוכנים לעצמם ולסביבה. (רץ לתוך הכביש, עומד על שפת הבריכה, תוקע מסרגה בשקע, מטפס למקומות מסוכנים, למשל – הילד בן השנתיים מהמשפחה שהתנדבה למרכז ייעוץ). </span> </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> תשומת לב פאסיבית בונה – </span> <span> <span> “הביישנים”, השקטים, ילדים שלא יעשו שום דבר מיוזמתם. הם יחכו עד שיגידו להם מה צריך לעשות ואז יצייתו מייד. למעשה הם כל הזמן מפעילים את ההורים בזה שההורה צריך לנהל אותם, הם מחכים שיגידו להם…לך תכין שיעורים, בוא לאכול, תיכנס למקלחת…תתלבש… </span> </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> ואם אמא לא אומרת לי מה לעשות – אולי היא כבר לא אוהבת אותי… </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> תשומת לב פאסיבית הרסנית – </span> <span> <span> הילד המדוכא, שאף פעם לא הולך לו, הוא תמיד שוכח, הוא מסכן, כל הזמן עושים לו, מרביצים לו, לוקחים לו… ילד שקלט שנורא אוהבים אותו והוא משמעותי כשהוא מסכן, אז כל הזמן הוא יוצר התעסקות סביב המסכנות שלו. אלה הילדים שמפתחים הפרעות אכילה למשל… </span> </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> כשאני מתבכיין אמא שמה לב אליי…במקרה כזה אם אמא תקפיד לתת לילד תשומת לב ולתת לו חיזוקים דווקא כשהוא לא מתבכיין, הוא לא יהיה זקוק לזה יותר. תמיד להתעלם מהשלילי ולחזק את החיובי! </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> את תשומת הלב האקטיבית חיובית ואת הפאסיבית הרסנית מפספסים הרבה פעמים, כי לא נראה לנו הגיוני שזה בעיה של תשומת לב יתרה. ולכן אני מפרטת את ארבעת הסוגים. קל יותר לצאת ממעגל של תשומת לב יתרה מאשר ממאבקי כוח. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> ילד בריא בנפשו הוא ילד שהוא גם וגם וגם…לפעמים הוא נוהג בדרך אחת ולפעמים באחרת. התנהגות סתגלנית בהתאם לסיטואציה, ולא רק דפוס אחד כל הזמן. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> תזכרו שהמטרה של הילד שדורש תשומת לב יתרה היא חיובית – הוא רוצה להרגיש שייך, משמעותי ואהוב, אבל התנאי שלו צר מדי: “רק אםכל הזמן מתייחסים אליי ואני במרכז זה אומר שאוהבים אותי”. ילד כזה הוא ילד בודד ואומלל שלא פנוי למשימות החיים, כי הוא כל הזמן עסוק בבדיקות האם רואים אותי / אוהבים אותי או לא. </span> </p> <p> <span> <span>  </span> </span> </p> <p> <span> סיכמה וערכה מקורס הורות: מיה צור <br/> </span> </p> </div> Thu, 24 Feb 2022 10:22:48 GMT https://www.saraygelb.com/my-postd853b6f2 thumbnail main image https://www.saraygelb.com/my-post66ea91d8 <div data-rss-type="text"> <h2> <span> פרק מהספר "אשת הצללים" </span> </h2> </div> <div> <img src="https://irp.cdn-website.com/07c36367/dms3rep/multi/follow-rules-society-regulations-legal-system-law-concept.jpg"/> </div> <div data-rss-type="text"> <p> <span> מידע מודיעיני שהתקבל "חם מהתנור" כינס ישיבה דחופה. האובייקט שעוקבים אחריו מזה חודשים יוצא לפעולה. דריכות מורטת עצבים בחדר הישיבות. תחרות סמויה עוברת כמו זרם חשמלי בין כל אנשי הצוות ברגעים שכאלה, מי ייבחר לצאת אחריו. מקום היעד, ארץ מוסלמית מתונה יחסית, ללא עוינות גדולה מדי לישראל. הנעקב דמות מסוכנת, מיומנת וחשדנית מאוד. נקרא לו אחמד. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> נבחרים למשימה תשעה עוקבים וביניהם אני, עוקבת מנוסה ומיומנת. ראש החוליה מצטרף למשימה גם הוא. איציק. אני נעה באי שביעות רצון, כולם מתבוננים בו ובי. איציק נחשב גבר שרמנטי ומסוקס. המשיכה שלי אליו מורגשת. במאמץ רב אנו מנסים להסתיר את אהבתנו שנרקמת בסתר, בין כל המשימות החשאיות, והסכנות היומיומיות. יותר מדי כאב בסיפור הזה. איציק עזב את אשתו כיוון שחש שלא יכול יותר לבגוד בליבו. סיפר לה שהתאהב, שזה חזק ממנו, שניסה להתרחק ממני, להתנתק, אך חש שחייו נטולי כל חשיבות וערך בלעדי אהבתו האמיתית. הסביר לאשתו, כי אין הוא רוצה לשקר לא אותה ולא את עצמו. הוא חייב לנסות, לבדוק, כדי שיוכל להחליט את ההחלטה החשובה ביותר בחייו: עם מי לחיות. ללא פשרה, עם הרבה אומץ. ואמת זו הוא לא יוכל לגלות כל עוד הוא חי איתה בבית. והיא, אישה אצילית ואוהבת, בחרה להבין, ואף נתנה לו את ברכת הדרך תוך תקווה שיתעשת במהרה. מקווה בכל ליבה כי העיקרון של "מים גנובים ימתקו" יוכיח את מהותו גם במקרה זה, ועד מהרה בעלה יתפכח. אך המצב מסובך הרבה יותר. באותה העת, שמי, אחד מאנשי החוליה, היה בן זוגי לחיים. גרנו יחד בדירה של היחידה. בין שני הגברים התנהל מאבק גלוי. כוחני אך לא אלים. הסיסמה הידועה: "אם לא נהיה תלויים זה בזה, נהיה תלויים זה ליד זה" עמדה כל העת לנגד עיניהם. המפקד והפקוד ידעו היטב להפריד בין האחדות הנדרשת בשטח העוין, לבין המאבק הפרטי שהגיע לשיאו בחייהם האישיים. ואיפה אני בכל הסיפור? מוחמאת מהחיזורים ומן המלחמה, נהנית להיות במרכז הדרמה. לא יודעת במי לבחור, במה להחליט. מבוהלת, פוחדת מן התוצאות של כל בחירה, ולכן נמנעת מאמירה החלטית וברורה. ברגע זה ממש, בעצם לא שייכת ממש לאיש מהם. משמי נפרדתי זמנית כדי להרגיע את מצפוני המתייסר, ולאיציק טרם התמסרתי, לא כי לא רציתי, אלא כי זה היה גדול עלי. אני בת 23 בלבד ואם אסכים לרומן הלוהט הזה, המחירים שייגבה יהיו גבוהים מדי. יש לו תינוק מקסים בן שנה וחצי, אישה נאמנה שמוכנה לבלוע כל צפרדע שמנמנה, העיקר שיחזור הביתה, ואני, ציפור דרור חופשייה שרוצה לחוות את החיים במלוא עוצמתם. לוקחת פסק זמן מהכל. משניהם, מהחיים. מהאהבה. ובתוך כל הבלגן הזה — המשימה. שאליה, כמו במקרה אוריה החיתי ודוד המלך בגרסה נשית מודרנית, שמי לא נבחר. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> הוקצה לנו זמן מועט להתארגנות, אני נפרדת מהורי בשיחת טלפון חטופה ומודיעה להם שאעדר לזמן מה, לא ברור עד מתי. הם אינם יודעים דבר על חיי האמיתיים. סיפרתי להם שהתקבלתי לעבוד במשרד יחסי ציבור גדול, שעיקר לקוחותיו הם מחו"ל, ולכן הנסיעות הרבות והתכופות, המשכורת הטובה והתנאים המשופרים. הם נראו מאושרים. נוסף למשכורת המצוינת, צומחת לנגד עיניהם אישה עוצמתית במהירות מסחררת. מה שמישרה ביחסי ציבור יכולה לעשות לעלמה צעירה, פשוט נפלא. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> החוליה שנבחרה מתחלקת לצוותים. בכל צוות שלושה עוקבים. הצוות הראשון, עוקב אחר אחמד מרגע זה ועד הנחיתה ביעד. הצוות השני מקדים להגיע לאזור המשימה כדי ללמוד היטב את תנאי השטח, המקום ודרכי המילוט. הצוות השלישי ימשיך את המעקב לאחר הנחיתה, וישמש גיבוי לעוקבים "שישרפו", כלומר, ייחשפו על ידי האויב. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> כל אחד יודע את תפקידו. נבחרו המקצוענים והנועזים ביותר. אסור לפשל, "צל"ש או טר"ש", אין הזדמנות נוספת. המתח מתגבר לאיטו. שעת האפס מגיעה. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> צלצול הטלפון מקפיץ אותי משנתי באישון לילה, בחדרי שבמלון הזר. יש בעיה. נודע כי מקום המפגש של אחמד עם שותפיו נקבע במועדון חברים סגור ופרטי, מאובטח היטב, שהכניסה אליו היא רק לחברים מוזמנים. החבר'ה שלנו אינם יכולים לחדור אליו ולהניח בו את אמצעי העיקוב וההאזנה המשוכללים שבידם. הזמן דוחק. שבוע בלבד כדי לפתור את הבעיה. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> למחרת בערב, נשלחתי כדי לרחרח במקום, ולנסות למצוא פתרון יצירתי. אין כמו בחורה אטרקטיבית למילוי משימה שכזו. איש לא חושד בה וההורמונים הגבריים עושים את רוב העבודה הנדרשת, ועוזרים להסיט את מעט החשדנות שמתעוררת למראה הזרה החדשה. הציוד הנדרש: שמלה הדוקה שחורה וקטנה המבליטה נתוני אישיות מובהקים, נעלי עקב גבוהות ומבריקות בעלות עקב דק כעיפרון, איפור מוקפד, כפפות אלגנטיות, מבט מפתה ובעיקר חיוך רך ומזמין. נשק קטלני תמיד. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> נהג המונית עושה ככל יכולתו כדי להנעים את זמנה של התיירת המצודדת שברכבו. כבר מזמן לא נכנס לחייו דבר מה מסעיר בתוך השעמום הגדול של שגרת יומו. לכן הוא מופתע כשהוא רואה את שם הרחוב שבו היא מבקשת לסייר, נאסאר א־לאדין, הממוקם באזור תעשייתי, משרדי. אין בו חנויות לשופינג יוקרתי או מועדוני לילה נוצצים בשלל אורות, כיאה לליידי שלפניו. "בשביל מה, גיברת? בואי ניסע לרחובות שיש בהם שמלות משהו משהו, מלא נשים של שייחים מדובאי מסתובבות שם עם הנהגים הצמודים של הבעל שלהם. יא־אללה, רק אללה יודע כמה הן מבזבזות לו למסכן. אלפי דולרים. זה מקום יותר מתאים בשבילך, גיברת, ולא המקום המשעמם והחשוך שאת רוצה לנסוע אליו." בחיוך מתוק, הבטחתי לו שמיד לאחר שאראה את המקום השומם, אשמח לבלות כהמלצתו. הוא התרצה. רחרחתי באזור היעד, אספתי מידע לפני מבצע, מה שקרוי בשפתנו "מל"מ", והמשכתי בחוסר חשק מובהק לאזור הקניות ההומה בנשים עם רעלות, והן יפות כמו שרק נשים המוסתרות מכף רגל ועד ראש יכולות להיות. מסתוריות ונחשקות. מסתובבות בקבוצות קטנות יחד, כשלצידן שומר הראש המקפיד על צניעותן וכבודן. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> הנהג עזר לי לסחוב את השקיות, כשכל העת לא הפסיק לפטפט בעליזות ולספר על נפלאות עירו. בין פטפוטי הסרק הרבים, אף ציין באוזני כי באזור השומם בו ביקרנו מצוי מועדון בשם "פארוק" השייך לקבוצה אליטיסטית, סגורה, שאיש לא יודע את מעשיה. כנראה אנשי עסקים אמידים וחשובים מכל העולם. זו נותרה חידה בעיני אנשי העיר, מדוע בחרו לערוך את פגישותיהם דווקא באזור נטוש זה? אבל דבר אחד בטוח, הם נהנים מהופעות של רקדניות בטן מהטובות בעולם, שבאות להנעים לאדונים את זמנם במועדון. כמעט נישקתי מרוב שמחה את הנהג הפטפטן, שאפילו לא הבין איזה מידע משמעותי הוא מסר, ברגע זה ממש. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> אבל כמתחייב, פני נותרו באותה ארשת חייכנית וטיפשית שעטיתי על עצמי מתחילת הערב. אלוהים עד לכך, שהמידע הכי חשוב מתגלה לרוב לגמרי ב"מקרה" וזה עיקר תפקידו של העוקב, להיות בקשב דרוך, בהתבוננות רבתית על כל המתרחש בו זמנית, ובמקביל להיראות משועמם ולא בעניין כלל. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> נהג המונית הוריד אותי בפתח המלון ודאג לאיש שירות שיעזור לי לסחוב את השקיות המלאות בדברי חמד. הודיתי לו על הסיור המאורגן, ובליבי על המידע היקר מפז, שבזכותו יש לנו כעת פריצת דרך משמעותית במשימה. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> איציק המתין לי בחדרי. העברתי לו את האינפורמציה. הוא הביט בי בהערצה, נשק את ידי באבירות וזרק לחלל החדר: </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> "מתאים לך דווקא לרקוד ריקודי בטן" ועזב כדי לסגור את הקצוות הנדרשים. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> במשך ימים ארוכים ומתישים למדתי לענטז במרץ לקצב התופים והמוסיקה הערבית. יחפה מול מראה גדולה, צעיף מטבעות ססגוני ורעשני סביב ירכי העגולות, בטני השטוחה חשופה, על החזה חזיית מטבעות נוצצת, כולי מתמוגגת. המורה שלי היא סוואסאן. אחת הרקדניות המצריות המובילות. למען האמת, סוואסאן די מופתעת מהעובדה שמישהו משקיע סכום כסף כה גדול על רקדנית מתחילה, אומנם עם פוטנציאל, אבל כל־כך הרבה!? ועוד הובטח לה שאם במשך שבוע תהפוך את זו לרקדנית עם כוריאוגרפיה להופעה, מנהל הבנק שלה יהיה מרוצה. אפילו מאוד. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> בהתחלה נראה לה שזה אבוד. נראיתי לה קשוחה מדי, לא מתמסרת, מרוחקת. ובריקודי בטן הכל רך, מפתה, מתמסר, זהו ריקוד המצפין את כל סודות הנשיות. אומנם הזרה נשית מאוד בחיצוניותה, אבל בפנימיותה קרה להפחיד, גילה מבטה המהורהר. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> אלוהים עדי שהשתדלתי והתאמצתי. הבעיה לא היתה בתנועות הגוף והריקוד, את זה למדתי די מהר יחסית, הן אני רוקדת שלל סגנונות מאז גיל ארבע. הבעיה שמרוב חשאיות קשה היה לי להתמסר. וסוואסאן לא מוותרת, עובדת איתי כל יום מעלות השחר ועד שעות הליל המאוחרות. הבעיה שלי היתה להעביר את האנרגיה המפתה של הריקוד. ואז פתאום ברגע אחד זה קרה, זה פשוט קרה. לצלילי אום־כל־תום, "אינתא עומרי", הרשתי לעצמי להניח את חליפת הקשיחות בצד, ולחולל עם נשמתי וגופי את כל מסכת הייסורים הרומנטית שחוויתי לאחרונה. את הכאב של שמי, של איציק ושל אשתו ובעיקר את שלי. מאפשרת לרגש הבא מהרחם, מהלב, לחולל על הרחבה. בתום הריקוד פקחתי עיניים וראיתי את סוואסאן מנגבת דמעות של התרגשות. היא ניגשה אלי, נישקה אותי בחום על לחיי, ובלי לומר מילה אנו נפרדות, בידיעה שהצלחנו. אני רקדנית בטן. ואפילו טובה. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> כעבור יומיים, איציק מעיר אותי בדפיקה עזה על הדלת. זר פרחים צהוב, הצבע האהוב עלי, בידיו. בפיו בשורה: "התקבלת להופיע במועדון. יום חמישי הקרוב, 'אינתא עומרי', בהצלחה". </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> סוואסאן היקרה שלי, חברתי המוסלמית החדשה, דאגה לכך שאופיע במועדון. היא נתנה להם את המילה שלה, שהם לא יתאכזבו, שהזרה נפלאה. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> יום חמישי הגיע, השעה עשר בלילה. הקהל ממתין. רחש של דיבורים. אחמד משוחח בתנועות ידיים נמרצות עם חבריו לשולחן. מבט אחרון במראה. נשימה עמוקה. זהו, צריך לעלות לבמה. מחיאות הכפיים נשמעות כהלמות התופים המוכרים. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> אני מביטה למרום, מזמינה את הרוח הקדושה לחולל עם גופי, להשתמש בו כבימי קדם, עת הבתולות חוללו במקדש למען האלה, בדיוק כפי שלימדה אותי סוואסאן. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> שפת המלאכים המתנגנת בצלילי המוסיקה המזרחית מזמינה אותי אל הבמה. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> גופי מתחבר למהות הנחש. הסמל הפרעוני הקדום שעל מצחה של קליאופטרה. הקוברה. ושם, בתנועות גמישות, מתפתלות, הראש נע מצד לצד, הגוף עושה אהבה עם המוסיקה. אין קהל, רק מעשה אהבים בין החומר והרוח, הגוף והקצב, הנסתר והנגלה. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> משתנה המנגינה ועמה גם החיה. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> מנחש פתלתל אני הופכת באחת לפנתרה טורפת, ששערה השחור מבריק, פרוותה זועקת ללטיפה, מבט עיניה רושף גיצים, כולה אש ולהבה. הקהל נדרך. מביטה לצדדים, שוחרת לטרף. מפתה, עוצמתית, מאיימת, מאוימת. פנתרה. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> בסיום אני עוד שומעת את מחיאות הכפיים המשתלבות היטב עם הלמות ליבי הסוער. אחמד נראה נפעם למראה הזרה היפהפייה הזו. הוא מסמן לי בכוסו, אני יורדת מהבמה, עוטה על פניי את מסכת הביישנות המתבקשת. מכסה את גופי בצעיפים שאיתם הבלחתי בסערה לבמה, לוגמת כוס מים קרים ואז חשה בהבל פיו סמוך לאוזני. "את נהדרת, חדשה שמעתי, מאיפה?" אני מסתובבת לעברו בחן, משפילה בצניעות מה את מבטי ועונה: "איטליה". האמת, הוא לא מקשיב כלל לדבריי, מבחינתו הייתי יכולה להיות גם מהירח, כל מעייניו משתוקקים לכבוש את גופה של הזרה שהבטיח תענוגות כה רבים בתנועות הריקוד המזמינות. "את לבד פה?" הוא מתעניין, עיניו השחורות בורקות בתאווה וסורקות את הטרף שמולו. בקול ענות חלושה עניתי, כי מתרוצצת אני לבדי בסיבוב הופעות מתיש בעולם. מחייכת לעברו, מבקשת סליחתו ומבטיחה שלמחרת, בסיום ההופעה, נוכל לשוחח בנחת. הערב אני חייבת לישון. אחמד מדבר על ליבי להצטרף לכוסית עם חבריו, שממתינים בקוצר רוח לתוספת הצבעונית לשולחנם. שבעה גברים לבושים חליפות, למרביתם שפם עבות, מבט משועשע ועוגב בעיניהם, ונינוחות של גברים היודעים את כוח מעמדם והשפעתם נחה על כתפיהם. במתיקות, אני נפרדת ממנו כשההבטחה ליום המחר מרחפת באוויר. כרטיס הכניסה שלי למקום מובטח. מחר בתום ההופעה הנוספת, אבצע את מטרת המשימה במועדון — הטמנת מכשירי ההאזנה והציטוט. מה שנראה בתחילה כחסר סיכוי, הופך להיות פשוט כל־כך לפתע. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> איציק ממתין ברכבו, אוסף אותי לחדרו במלון, מכין לי קפה וממתין חרישית במיטה. אני משתרעת בזרועותיו החסונות והמחבקות, מביטה בעיניו המלטפות, ואט אט מתמסרת למגע אצבעותיו החולפות במורד גופי. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> "חתולה שלי" הוא ממלמל כשראשו בין שדיי הכבדים, ואני מתפנקת, צמאה למגע, והוא שם בשבילי, כאריה הצד את טרפו ולא מניח לו עד שהשביע את רעבונו. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> שחר מפציע, קרני השמש המסנוורות של הארץ המדברית חודרות לעיניי. פניי מרוחות באיפור הכבד, זכר להופעה הבתולית מאמש. איציק ישן לצידי שנת ישרים. סוף סוף העזתי לבחור, להפסיק לברוח. לשנות את הדפוס הרגיל והמוכר כל־כך, של "לפזר את הבלונד", מנהג ידוע של פתייניות שחורות שיער, ולהמתין שהבחור יכבוש במאמץ רב, את העגבנייה האדומה הקורצת לקונה בשוק מבין כל האחרות. הפעם בחרתי מהלב, ואני מסכימה לשלם את המחיר, מתוך אומץ וידיעה כי אותו אני רוצה. המשימה הדחופה דורשת ריכוז ודוחקת הצידה את קשקושי הרומנטיקה. עלי להיות ממוקדת ורגועה. לפתע ידו מלטפת את קימורי גבי כאילו שמע את לחשי מחשבותיי. "יפה שלי, היום זה היום. את מרגישה מוכנה?" כמה מוזר. רק לפני שעות ספורות טעם את טעם אהבתנו לראשונה, והוא מתייחס רק למה שאמור להתבצע בערב. בהלה הציפה אותי. אולי בעבורו זהו עוד סתם מפגש בשרים נטול חשיבות, ואני בשיא טיפשותי חשבתי שזו אהבה תמה? ידיו החובקות, פניו המתכרבלות בתוך שערי הארוך, שפתיו הנושקות, הרגיעו אותי. טיפשה שכמותי, לרגע חשבתי שהאהבה קודמת למחויבת שלו, לתפקיד, למדינה. אך לא אצלו. לפחות יש על מי לסמוך. אם זה היה תלוי רק בי, הייתי עלולה להינשא על כנפי הרומנטיקה, ושוכחת כי כנפיים אלה עלולות להוביל במהירות למרתפי העינויים של האויב. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> הערב מגיע, ועמו שוב הפחדים והספקות. "יהיה בסדר, יהיה בסדר, תירגעי" אני משננת כמנטרה. יורדת מהמונית בפאתי המועדון. השומר מברך אותי לשלום, ואני נכנסת בצעד בטוח — גו זקוף, הליכה אצילית, כולי מקרינה הדרה וכבוד כמתבקש. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> כבר בכניסה מנהל המועדון מבשר לי כי הלילה אני מופיעה לצלילי תזמורת חיה שמנגנת במקום. אני מחייכת אליו בביטחון ומוסיפה "לעונג הוא לי". אך פחד עז הופך את בני מעיי. על הריקוד הקודם עמלתי עם סוואסאן שעות רבות, התאמנו כיצד להזיז את גופי בכל תו ותו במוזיקה המוכרת. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> מה יקרה עכשיו? אני אפילו לא יודעת מה ינגנו, כיצד אשתלב עם הלהקה? האם יבחינו בתרמית? ההבנה כי זהו המבחן הגדול שלי כרקדנית, נוחתת עלי. האם דמעות ההתרגשות של סוואסאן היו מוצדקות? האם היא הפכה אותי לרקדנית באמת? כזו שמסוגלת לנגן את המוסיקה בעזרת תווי גופה ולהיות כלי נוסף בתזמורת? או שמא, יצרה רקדנית היודעת לבצע כתוכי ריקוד אחד מוכר בלבד? האם למדתי והפנמתי את רזי המחול הפרעוני? </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> אין ברירה אני מתעשתת. חצי שעה למופע. בהליכה קלילה ובוטחת אני ניגשת לתאם סידורים אחרונים עם מנהל התזמורת, מציגה עצמי בפניו. הוא משתאה לנוכח הפנים הלא מוכרות. חשש קל ניכר על פניו. הרי מעולם לא הופענו יחד. ואני אפילו לא ערבייה. אך הוא משנה פניו במהרה. מחייך חיוך צבוע מאוזן לאוזן ומברך אותי. לפתע הוא שם לב לתיקי האישי הצמוד בחוזקה לחיקי. באבירות ג'נטלמנית שואל אם יוכל להשגיח בעבורי על התיק. חשתי את הדם אוזל מלחיי, וחיוורון מציף את פניי מתחת לאיפור הכבד. הציוד הסמוי בתוך התיק. מצלמת וידאו זעירה, ומכשירי ציטוט שגודלם כראש סיכה, ממתינים בתוכו לשעת כושר. האם הוא מציע לי את עזרתו כי הוא חושד, או רק בגלל האבירות המזויפת שלו? לא חשתי בנוח במחיצתו. הוא נראה לי ממזר חתרן וחטטן. אפו הנשרי המעוטר שפמפם דקיק ואכזרי, שיניו העקומות והגבות העבותות והמחוברות משווים לו מראה של שדון. אני מחייכת אליו במתיקות, ולוחשת באוזנו כי בתיקי חפצים נשיים — טמפונים וכדומה. כגבר וכערבי מבוכתו נראית למרחוק והוא עוזב אותי לנפשי כדי שאספיק להתארגן להופעה. יברך האל את אפרים, האיש הטכני ביחידה. תוך יום הוא הצליח להשתיל את משדר הוידיאו הקטנטן לתוך השרשרת הזהובה והזוהרת שענדתי להופעה. חוד המצלמה מנצנץ ונראה כעוד יהלום בעדי המבהיק. והעדי נח לו בביטחון ובנוחות על שדיי העגולים שהיוו מעמד זקוף בעבורו לצילום. עוד תפקיד יעיל לזוג העופרים השובב. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> התזמורת מנגנת בלהט. אני מרחפת בחן, חשה את תווי הנגינה מלטפים ברכות את עור גופי. הופעתי מקצועית וסוחפת, אפילו יותר מליל אמש. הפעם, אני מקדישה את הריקוד לאחמד שפלרטט עמי אמש. אני דואגת שהחזה שלי יופנה לעבר השולחן שבו יושבת קבוצת הגברים, חבריו לארגון של אחמד. המשדר הזעיר מצלם בפרוטרוט כל איש מהמשתתפים, כדי שהצוות המפענח בארץ יוכל לזהותם ולאסוף את המידע הנחוץ עליהם. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> המופע נמשך כשעה. אני נהנית מכל רגע על הבמה. בסיומו, אני קדה בחינניות לקהל המריע וזורקת מבט מצודד לאחמד. מזיעה ומרוצה ניגשת לחדר ההלבשה, מחליפה בגדים וטומנת בגרביי את משדרי ההאזנה הזעירים כגוף המחט. אני מוחה את האיפור הנוזל על לחיי, אוספת את שיערי הגולש לפקעת אצילית וניגשת לבר. מתפללת שאחמד יזמין אותי ללגום כוסית משקה עם חבריו לשולחן. ואכן, ריח הבושם החריף שלו, מהול בריח אלכוהול הנודף מפיו, עולה באפי כעבור זמן לא רב. אני נענית ברצון להזמנה ומצטרפת לשולחן מרעיו. בליל השפות הסובב את השולחן מבהיר לי כי מדובר בקבוצה שחבריה מארצות שונות, אך המשותף לכולם — שנאת ישראל. השתייה המרובה בתוספת האווירה האפלולית והחשוכה, מאפשרים לי להדביק בניחותא את אמצעי הציטוט מתחת לשולחן כך שישדרו בזמן אמת, את התוכניות הסודיות שנרקמות במקום בין חברי הארגון. אחמד מכיר לי את חבריו בהתלהבות של צייד שבידיו פומה יקרת ערך. כולו מדושן עונג ומוחמא מהרקדנית שהקדישה לו תשומת לב כה רבה, עסוק בכיבוש ובהתרברבות שמשכיחים ממנו כליל את הזהירות והחשדנות המתבקשת ממשימתו. אך לעומתו, חבריו מקפידים לא לומר מילה העלולה לחשוף דבר מה עליהם או על מזימותיהם. השיחה על חיי החברה והבילויים באזור מתנהלת בעליזות. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> לאחר שווידאתי פעם נוספת כי הציוד עובד כראוי ומוסתר היטב, אני קמה מהשולחן, מתנצלת על עייפותי, נפרדת מהחבורה הרעשנית ומאפשרת לאחמד ללוותני אל מחוץ למועדון כדי שחבריי לצוות המוסתרים בתוך ואן מסחרית, יוכלו לצלמו מקרוב. המונית מגיעה. אחמד נראה מאוכזב שגם הלילה כנראה לא יזכה לטעום ממנעמי הגוף שלמולו. כשהוא מנסה לנשק אותי, אני מסבה את פניי בביישנות ומבקשת שיכבד את העובדה כי רק הכרנו. כפיצוי אני מזמינה אותו לפגוש אותי שוב בתום השבוע, לפני נסיעתי חזרה. הוא נושק במחווה אבירית לידיי, מוסר את הטלפון במלונו, ונפרד בתקווה שהגורל עוד יפגיש בינינו. הוא לא יודע עד כמה פגישה זו קרובה. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> במהלך השבוע נאסף מידע רב מתוך המועדון. נודע כי בתחילת החודש הקרוב, תשלח כמות עצומה של חומרי נפץ לישראל למטרת פיגוע המוני. שמות המפעילים, תאריך היעד והמיקום בידינו. נותרה לי עוד פעולה אחת קטנה להשלמת המשימה. קבעתי עם אחמד בחדרי המפואר שבמלון. אחמד נרגש כולו, בשעה היעודה, ריח אפטר שייב מתקתק על עורו, מצויד בתכשיט שחיפש עבורי כאות הערצה לבלרינה החדשה שלו, התייצב לבדו במפתן חדרי. פתחתי את הדלת עוטה חלוק משי בגוון אפרסק. בחיוך מצודד הזמנתי אותו להיכנס להיכל התענוגות שבדמיונו. סגרתי אחריו את הדלת ורק אז הבחין בשני המחסלים שעמדו בצד, כשאקדח עם משתיק קול בידם. מילותיו האחרונות היו: "אללה אכבר". </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> חזרתי מהמשימה מאוהבת. פעמיים. במקצוע החדש: רקדנית בטן, ובמפקד החוליה, איציק. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> שעות הטיסה חזרה היו סיוט. בטני התהפכה רק מהמחשבה על המפגש המצפה לי עם שמי, שוודאי, כמו תמיד ממתין לי בשדה כשזר פרחים בידו. מקווה שאחזור שוב לזרועותיו. כיצד יגיב? מה יחוש כשיבין שגופי נענה לליבי? אומנם, אין כמוני אמיצה בשדה הקרב, אך בשדה היחסים האינטימיים אני גיבורה קטנה מאוד. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> בטיסה כמקובל, הייתי לבדי. כל אנשי הצוות, ואיציק בתוכם, היו פזורים בטיסות שונות לצורך מידור ושמירת הסודיות, כך שלא יכולתי להתייעץ עם איש בהתלבטויותיי. החלטתי החלטה פחדנית שאדחה את הווידוי למועד אחר. דברים בטח יסתדרו מעצמם בינתיים, ניחמתי את עצמי בניסיון להשקיט את מצפוני המתייסר. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> שמי המתין לי. ללא זר פרחים. הוא הביט בי ולא אמר דבר. התכווצתי כשנוכחתי לדעת שהוא כבר יודע. השפלתי מבט ונשקתי על לחיו. הוא לקח את המזוודה ובלא אומר הסיע אותי אל דירתי. ברכב הבנתי היטב את משמעות הביטוי "ניתן היה לחתוך בסכין את המתח ששרר בינינו". שמי הדליק את הרדיו, ברקע שר בועז שרעבי את שירו הנוגה: </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> "אותך אני אוהב ודאי לאורך כל הדרך למרות שאת נסערת כבר ממישהו אחר, אותך אני אכאב ודאי יותר עם בוא הערב ואם אשכח — הלב תמיד זוכר." כאילו במאי זדוני הזמין את השיר הזה דווקא. שמי קינח את אפו, הבטתי בו, בגבר שכה אהבתי, חסון, שרירי, כשדמעות הכאב זולגות על לחיו. הגבר הקשוח שראה כבר הכל, חיסולים, פציעות, משימות מסוכנות ותמיד בקור רוח, דומע חרישית בכאב אמיתי של גבר מובס. </span> </p> <p> <span> <span>  </span> </span> </p> <p> <span> וידעתי, המחיר יהיה כבד משחשבתי. <br/> </span> </p> </div> Thu, 24 Feb 2022 10:11:47 GMT https://www.saraygelb.com/my-post66ea91d8 thumbnail main image https://www.saraygelb.com/my-post300b5eb3 <div> <img src="https://irp.cdn-website.com/07c36367/dms3rep/multi/father-son-walking-field-sunset-time-boy-sitting-mans-shoulders.jpg"/> </div> <div data-rss-type="text"> <p> <span> בתקופה כזו שהתקשורת כל הזמן מדווחת על המלחמה, או אסונות אחרים שרואים בחדשות…ילדים מגיבים למה שהם שומעים ורואים בטלוויזיה בדרכים שונות. כאשר ההורים דואגים, חרדים, מעורבים רגשית – הילד מגיב לחרדה של ההורים ולמצבם הרגשי. כשאין מעורבות רגשית של ההורים, גם הילד בד”כ לא יתייחס או יתעניין במתרחש. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> הסנסורים של הילדים קולטים רגש! לכן כשילד חש שההורה בחרדה, חשוב לשתף אותו ולהסביר לו ולא להשאיר אותו עם התחושה שההורים מודאגים ממשהו שקורה ולא ברור לו מה. המצב הזה הכי גרוע לילד. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> דרכים למימוש תחושת שייכות ברמה גבוהה: </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> שיתוף, התייעצות ובקשת עזרה, אלו שלוש דרכים שעוזרות לילד לממש את תחושת השייכות שלו ברמה גבוהה. אלו דרכי תקשורת פתוחות ובטוחות ליצירת ערך עצמי גבוה, ליצירת מערכת יחסים טובה ופתוחה, ללמידת אחריות, עצמאות, פיתוח שיקול דעת והתמודדות בפתרון בעיות. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> שיתוף </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> השיתוף נובע מכבוד ומהערכה, שכן אחרת לא נשתף את הזולת. הוא יוצר תחושת ביטחון ומפחית חרדה. דרך השיתוף חש הילד תחושת שותפות, קבלת החלטות ונשיאה באחריות. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> אז מהו השיתוף? </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> מדובר בפעילות יזומה של ההורים ומעין נתינה חד צדדית, שהילד לא צריך “להחזיר” דבר תמורתה. כלומר: אני כהורה משתף את ילדי ולא מתחקר אותו על יומו בגן / ביה”ס באמצעות שאלות טורדניות. היוזמה הזו של ההורה יוצרת מסע משותף של יחסים ויש סיכוי שבמקום שאני כהורה משתף את ילדיי בעולמי, הילד ייפגש עם היכולות והמסוגלויות שלו ואף ישתף אותי בעולמו שלו. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> השיתוף מאפשר להורה להיות אותנטי ולילד להכיר את ההורה כאדם ואת עולמו הפרטי ומאפשר שיחה על מחשבות ורגשות. בנוסף, השיתוף יוצר לגיטימציה להיות לא מושלם לפני הילד, כלומר: להראות לילד שגם להורה יש צרכים, מצבי רוח, טעויות וכישלונות. הורים משתפים מגבירים את הסיכוי שילדיהם ישתפו אותם ויוצרים קירבה ואינטימיות ביחסים. ההורים הם המודל לחיים. ילד שהוריו לא משתפים אותו, לא משתף אותם, כי ככה הוא חושב שזה צריך להיות. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> כיצד משתפים? </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> א. לפני שמשתפים, קודם כל צריך לבדוק אם מי שאנחנו רוצים לשתף פנוי לשמוע אותנו באותו רגע. אם הוא לא פנוי – לא משתפים! (אפשר לשתף בנסיעה ברכב, בזמן המקלחת, בזמן ארוחת הערב, או לפני השינה). </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> ב. מדברים בגוף ראשון – לדוגמא: היום בבוקר הגעתי לעבודה והכרתי עובדים חדשים…אני מאוד אוהבת לקרוא ספרים… </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> ג. השיתוף נעשה בהתאם לגיל וליכולת הקליטה של הילד, תוך שמירה על גבולות הפרטיות (לא נשתף את ילדינו באם אנחנו רוצים להביא ילד נוסף לעולם, למשל, או על מה אמא רבה עם אבא…”זה ביני לבין אבא”) בזמן שמתאים לשני הצדדים (אתה פנוי כרגע לשיחה?) ובקשר עין. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> ד. הרבה אנשים נוטים לחשוב שעדיף לא לשתף את הילדים כדי “לא לצער אותם”, “לחסוך מהם…”. אז א. אם ילד שואל זה אומר שני דברים: 1. שהוא מרגיש מספיק בטוח לשאול ו-2. שזה מאוד מטריד אותו. אם הילד כבר אזר את האומץ ושאל, צריך להתייחס לזה ולשתף אותו, גם אם זה חוויות רגשיות עצובות, מצערות…כי אם לא נשתף אותו הוא עלול לשמוע על זה ממישהו אחר </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> ולדעת שבבית לא שיתפו אותו והוא מרגיש חוסר אמון ושלא סומכים עליו, ואמון זה הבסיס לאהבה. הרי המטרה שלנו במערכת היחסים עם הילד היא לפתח אמון וקירבה. לשתף אותו זה להגן עליו. גם אם סבתא שהוא מאוד אוהב חולה / עוברת ניתוח, זה תהליך שצריך להכין את הילד אליו. (סבתא לא מתה פתאום…היא הייתה חולה, אתה זוכר שביקרנו אותה בביה”ח). הילד צריך לדעת שיש לו על מי לסמוך ושסומכים עליו. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> התייעצות </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> ההתייעצות מביאה עמה סיעור מוחות, דיון משותף במהלכו משתפים זה את זה וחושבים יחדיו. ילד שמתייעצים איתו מרגיש שווה ערך, מועיל ותורם מפני שסומכים עליו ועל דעתו. ההתייעצות מאפשרת לילד למצוא פתרונות יצירתיים ובמידת הצורך גם לקיחת אחריות. מצד ההורה ההתייעצות מקרבת אותו לעולמו של הילד, ומאפשרת לילד להכיר ולהבין את המערכת הסובייקטיבית של חשיבת הילד. ההתייעצות אינה מחייבת הסכמה עם דעת ההורה, הילד יכול להביע דעה שונה, וההורה יכול להחליט אם הוא מקבל את דעת הילד או לא. באותה מידה להורה יכולה להיות דעה שונה כשהילד בא להתייעץ איתו, והילד יחליט באיזו דעה לבחור – שלו או של ההורה. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> בקשת עזרה </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> כאשר אני מבקש עזרה מילדיי אני מאפשר לו להתנסות ביכולות שלו, ומאפשר לו להרגיש מועיל ותורם. בנוסף, אני מאמן אותו בנכונות לבקש עזרה בעת הצורך ולתת מעצמו כעוזר. חשוב להדגיש כי בקשת עזרה אינה מחייבת את הילד לעזור. הילד יכול לסרב ולעזור ואנו כהוריו כדאי שנכיל זאת ונאפשר לו גם “לא לעזור”. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> יש לעשות הפרדה ברורה בין חוקים וגבולות לבין בקשת עזרה. אל תתבלבלו! אם אני רוצה שהילד יעשה משהו וסירוב הוא לא אופציה מבחינתי אז אני אגיד לו לעשות את זה ולא אבקש ממנו “עזרה”. בבקשת עזרה מותר לו לסרב וזה בסדר. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> אנחנו צריכים לזכור תמיד מה המטרה שלנו בבקשת העזרה – לתת לילד תחושת שייכות, שוויון ערך וכבוד. הורים שמבקשים מהילד לעזור במשהו וכשהוא מסרב אומרים לו “כשאתה תבקש ממני אח”כ לעשות משהו בשבילך גם אני לא אעשה…” לא מלמדים את הילד שום דבר. תגובה כזו מפספסת את המטרה. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> משהו קטן על סבא וסבתא, מה אפשר להגיד ובעיקר מה לא… </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> כשאני רוצה לבקש משהו מסבא וסבתא ששומרים על הילד שלי (או מעובדים במשרד) אני יכול לדבר רק על מה אני = מה הצרכים שלי, לא מה אתה. לא “אתה ישן כמו מת וגם אם ייפול לידך טיל לא תתעורר לילד”… אלא “אני רוצה לשתף אותך במשהו שמאוד מדאיג אותי בזמן שאני נוסעת. הילדה שלי קמה המון בלילה, כי היא רעבה, כי היא פוחדת וכו’…ואתם בסך הכל עושים לי טובה, לא נעים לי שתצטרכו לקום כל כך הרבה בלילה…” ולראות איזה פתרונות הם מציעים. מה הם מוכנים או לא מוכנים לעשות ואז לבחור. אם הם רוצים הם ימלאו את צרכיי ואם לא – אני יכולה לבחור לא להשתמש בהם. העיקר לא לאכול את הלב מבפנים…אלא לדבר על זה איתם ולנסוע בראש שקט. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> סבא וסבתא כבר גידלו וחינכו את הילדים שלהם, עכשיו הם סבא וסבתא – הם לא מחנכים ולא רבים עם הילדים. התפקיד שלהם הוא רק לעשות לילדים כיף, מקום שבו שילדים יכולים להתפנק ולצאת קצת מהגבולות שבבית. אין משמעות לכך שאצל סבתא מותר דברים שבבית אסור. ילד יודע שזה אצל סבתא ואצלנו בבית זה אחרת. גם חשוב שהוא ידע ויכיר עוד אפשרויות. גם אם המינון שהוא רואה את סבתא הוא גבוה עדיין ההפרדה בין מה מותר עם סבתא ומה עם אמא מתקיימת.סבתא לא עובדת אצלנו – אנחנו לא יכולים להגיד לה מה לעשות. אנחנו יכולים רק לבקש ואולי היא תעשה וסביר יותר שלא. אם זה דבר מאוד עקרוני, ממש מעשה שבל יעבור (מרביצים לילדים) – אנחנו יכולים לבחור לא להביא את הילדים אל סבתא. צריכים לקבל את זה שלכל בחירה יש רווח ומחיר (סבתא עוזרת לי ושומרת על הילדים, אבל מפנקת אותם…ו”מקלקלת” לי את החינוך). </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> למעשה, השאיפה שלנו היא שלילד יהיה אופי (סגנון חיים) גמיש, ז”א שהילד ידע להסתגל למצבים שונים, לאנשים שונים ולמסגרות שונות. לכן, דווקא השוני ומערכות החוקים השונות בין הבית שלנו לבית של סבתא X וסבתא Y הוא יתרון ולא בעיה… בבית אוכלים “מזון בריאות” ואצל סבתא זוללים ממתקים… אצל סבתא אחת אסור לגעת, אסור ללכלך…אסור לקפוץ על הספה, אצל השנייה מותר הכל ואפשר להשתולל… סבתא אחת רק מפנקת ולא מציבה שום גבולות, רצה אחרי הילד עם הכפית, בבית שלנו הגבולות ברורים, אוכלים רק ליד השולחן… כך הילד לומד שיש טיפוסים שונים וכללים שונים במקומות שונים וזה בסדר, הוא לומד להתאים את עצמו לאדם ולמקום. </span> </p> <p> <span> <span>  </span> </span> </p> <p> <span> סיכמה וערכה מקורס ההורות: מיה צור <br/> </span> </p> </div> Thu, 24 Feb 2022 09:57:04 GMT https://www.saraygelb.com/my-post300b5eb3 thumbnail main image https://www.saraygelb.com/my-post80dd35b4 <div> <img src="https://irp.cdn-website.com/07c36367/dms3rep/multi/SL_052021_43150_19.jpg"/> </div> <div data-rss-type="text"> <p> <span> ציפיות הן דבר טוב, הן יכולות לדרבן ולהציב אתגרים. הבעיה היא כשהציפיות גבוהות או על תנאי . (ציפיות למושלמות, למצוינות). התנאי הוא סוג של ציפייה – רק אם תמלא את הציפייה יהיה לך ערך בעיני. תגובות אפשריות לציפיות גבוהות: </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> ילדים שמפנימים את הציפייה של ההורים ועובדים קשה כדי לעמוד בה. הבעיה שהם מושקעים בציפייה של מישהו אחר מהם ולא מפתחים את הדרייב הזה מבפנים, ואז – אם אין מישהו שמצפה ממני אני לא יודע מה הכיוון. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> ילדים שדוחים את הציפייה של ההורים והופכים להיות ה’לוזרים’ של המשפחה. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> ילדים שמשחקים בכאילו – כל הילדים שהם גאון בפוטנציה (יש לו פוטנציאל…אך אינו מממש אותו).הילדים האלה מבחינתם נמצאים במקום מצוין כי הם לא עושים כלום, אבל כולם ממשיכים לצפות. יכול להיות שאם הם היו עושים הם לא היו עומדים בציפיות, אז הם בוחרים בסוג של הימנעות. </span> </p> <p> <span> <span>  </span> </span> </p> <p> <span> ערכה וסיכמה מקורס ההורות: מיה צור <br/> </span> </p> </div> Thu, 24 Feb 2022 09:52:41 GMT https://www.saraygelb.com/my-post80dd35b4 thumbnail main image https://www.saraygelb.com/my-postd1c84264 <div data-rss-type="text"> <h2> <span> פרק מהספר "אשת הצללים" </span> </h2> </div> <div> <img src="https://irp.cdn-website.com/07c36367/dms3rep/multi/closeup-ear.jpg"/> </div> <div data-rss-type="text"> <p> <span> א. לא לדבר עם הילד תוך כדי ביצוע עבודות הבית השוטפות…אם עסוקים, אומרים לילד “אני מאוד רוצה להקשיב לך אבל כרגע אני עושה X, תן לי חצי שעה לסיים ואני אשב לדבר איתך” – ברגע שקבעתם פגישה עם הילד אתם עומדים במה שאמרתם (בזמן שאמרתם, או אם אמרתם שזה יהיה כשתסיימו משהו, מיד כשסיימתם לגשת אליו). זה מלמד את הילד כבוד והקשבה. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> לילד שעדיין אין תפיסת מושג הזמן משתמשים בנקודות ציון (אני רק אסיים לחתל את גיא ואגש אליך). </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> ב. כמובן שאם יש משהו שנראה דחוף (הילד מאוד נסער), עשו סדר עדיפויות ושקלו להפסיק את מה שאתם עושים ולהתפנות לשיחה עמו מיד. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> ג. לרדת לגובה העיניים של הילד (לא לעמוד מעליו). </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> איך מקשיבים? </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> להקשיב לעובדות </span> </p> <p> <span> להקשיב לרגשות ולעשות שיקוף של הרגשות לילד </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> להכיל ולהיות אפאתי: לשאול את הילד שתי שאלות: </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> א. מה הוא צריך ממני? </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> (רק שאני אקשיב? חיבוק? נשיקה? שאחשוב ביחד איתך איך כדאי לטפל בבעיה?) </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> ב. מה הוא חושב שצריך לעשות כדי לפתור את הבעיה? </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> אנחנו צריכים לסמוך על הילד ולתת לו את התחושה שסומכים עליו, שיש לו את הכלים להתמודד עם הבעיה. לא למהר לפתור לו את הבעיה, ולא להציע לו את הפתרונות, אלא לתת לו להגיע לפתרון לבד. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> אם אנחנו ממש תקועים ולילד בשום אופן אין רעיון, ההורה יכול לשאול אותו אם הוא רוצה שההורה יציע לו כמה אופציות, וללמד את הילד שהוא בוחר מתוכן מה שהכי טוב לו, ושלכל בחירה שהוא עושה יש רווח אבל גם יש מחיר. (גם לכל דבר שההורה עושה יש מחיר). </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> כשהילד בא ומספר לנו על משהו שקרה לו, אין כל חשיבות אם זה אכן קרה במציאות או לא, מבחינתו של הילד מה שהוא חווה בחוויה זה אמיתי ולזה צריך להתייחס. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> בגילאים מאוד צעירים הרבה פעמים דמיון ומציאות מתערבבים ונחווים אצל הילד כמציאות. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> המיתר האישי – כשילד נתקל בקושי מסוים ומגיע הביתה נסער, אם הקושי שבו נתקל הוא נקודה רגישה, עניין לא פתור שיש להורה מעברו, ההורה יגיב למצוקה של הילד מהמקום שזה נגע בו, מתוך המצוקה של ההורה ולא של הילד. במקרה כזה בד”כ התגובה תהיה רגשית וחסרת פרופורציה, דבר שהרבה יותר מבהיל את הילד. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> אם הנושא הזה לא היה אישיו אצל ההורה, היה לו קל יותר להתמודד עם הבעיה ולהגיב בצורה יותר שקולה, רציונלית ופרופורציונלית. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> לכן חשוב מאוד להיות מודעים למקומות הפצועים והלא סגורים שאנחנו סוחבים איתנו מהעבר. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> עוד טיפ קטן – כשצריכים לדבר על נושא מאוד טעון, קל יותר לעבור לסגנון יותר קליל, עם חוש הומור. חוש הומור עוזר לבלוע את זה. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> פינוקי בית: שימו לב השבוע כמה פעמים הילדים / בן זוגכם אמר לכם “את/ה לא מקשיב/ה לי”. תרגלו את טכניקת ההקשבה. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> שחיקה הורית &gt; ההורה חש רגשי אשם &gt; פיצוי יתר – נותן לילד מעל ומעבר &gt; מצפה מהילד לתמורה (שיעריך!!) &gt; ככל שהילד מקבל יותר הוא מעריך פחות, חושב שברור מאליו ושמגיע לו יותר. &gt; הילד לא מבין ממה זה נובע ומבחינתו החוזה הוא שחייבים לתת לו כמה שהוא רוצה. הוא לא מבין את החוזה ולכן לא עומד בעסקה (אין תמורה) &gt; הילד כועס ומתעצבן &gt; להורה יש נקיפות מצפון ורגשי אשם וחוזר חלילה. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> אנחנו חיים בעידן של שפע בועתי, שילדים לא מעריכים. יש כל הזמן לחץ חברתי, גם על הילדים וגם על ההורים. בלי שום קשר לתקציב וליכולת, ההורים צריכים לחשוב על הערכים ועל המסרים שהם רוצים ללמד את הילדים שלהם, ולא להיכנע ללחץ החברתי של הסביבה. (מותגים, ניקור עיניים, תחרות חומרית)…מערכת יחסים אינטימית היא לא דרך החומר (מתנות וצעצועים). </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> אינטימסי (אינטימיות) = in to me you see (ראיה פנימית). </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> ברגע שהורה מזהה שהוא פועל מתוך המעגל הזה הוא צריך לשבור את המעגל. </span> </p> <p> <span> <span>  </span> </span> </p> <p> <span> ערכה וסיכמה מקורס ההורות: מיה צור <br/> </span> </p> </div> Thu, 24 Feb 2022 09:45:42 GMT https://www.saraygelb.com/my-postd1c84264 thumbnail main image https://www.saraygelb.com/my-postba5d7944 <div> <img src="https://irp.cdn-website.com/07c36367/dms3rep/multi/composition-family-concept-blue-background.jpg"/> </div> <div data-rss-type="text"> <p> <span> הסיפור על ציפי-ציפיות </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> ציפי-ציפיות הולכת עם אמא לקניון. בשביל ציפי-ציפיות קניון זה ממתקים, וסרט, וג’ימבורי, ומקדונלד וצעצועים חדשים… בשביל אמא זה קניות. אז אמא צריכה לעשות תיאום ציפיות עם ציפי לפני היציאה מהבית, הסכם שמוסכם על שני הצדדים מראש. ואז, כשמגיעים לקניון כדי לעשות קניות וציפי רוצה ללכת לסרט, אמא מזכירה לה את ההסכם ומגבילה את מה שעושים כך שיעמוד במסגרת ההסכם שסיכמו ביניהן מראש. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> הסכמים מונעים קונפליקטים. בכל מקום שאנחנו צופים בעיות, כדאי לעשות הסכם מראש. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> הסכם מלשון “הסכמה”! </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> בהסכמים שנוגעים לכל המשפחה (יוצאים לטיול ביחד, ביקור אצל הדודה…) כל המשפחה משתתפת בשיחה, כולל התינוק שעוד לא יודע לדבר…כי המסר לילדים הוא שגם התינוק הוא חלק מהמשפחה. בשיחה אנחנו שואלים את הילדים ונותנים להם להעלות את הצרכים שלהם. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> ההורה ישתדל להתחשב בצרכים של כולם, כי כולנו שווים (במובן של שווי ערך), אבל אם יהיו צרכים מנוגדים, ההורה הוא זה ששם את הגבול ומחליט מה יהיה. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> כחלק מההסכם אנחנו מדווחים לילד מראש, מה יקרה אם הוא לא יעמוד בהסכם. אנחנו יכולים לשתף את הילד ולשאול אותו “מה יקרה אם לא תעמוד בהסכם?” ולתת לו לבחור את ה”עונש”. בד”כ הילד יקבע עונש מוגזם, ואנחנו נעדן אותו. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> עם ילדים מתבגרים אנחנו יכולים לעשות את ההסכם בכתב ולחתום. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> אם אנחנו לא מצליחים להגיע להסכמה, נקבל החלטה להסכים על משהו לזמן מוגבל (תקופת ניסיון) כדי שנוכל לבחון את זה במשך כמה ימים ואז נפתח את זה שוב לדיון, האם זה עובד או לא. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> בזמן אמת בשטח אם הילד מפר את ההסכם אנחנו אומרים לו “אנחנו סיכמנו, אתה זוכר?” </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> ההבדל בין הסכם לגבול: הסכם זו לא הנחתה, זה משהו שהסכמנו עליו ביחד בשיחה למשך כמה ימים. אם מפרים את ההסכם יש מחיר שנקבע ע”י הילד מראש ואני הסכמתי לו. בגבול אני מבצעת, אין דיון ואין מחיר. הגבול הוא שלי והילד לא שותף. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> “תזהר, זה מסוכן” – זה לא גבול. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> “זה לא נעים לי!” – זה לא גבול! גבול זה “לא! אסור!” </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> ערכה וסיכמה מקורס ההורות: מיה צור </span> </p> <p> <span> <br/> </span> </p> </div> Thu, 24 Feb 2022 09:37:33 GMT https://www.saraygelb.com/my-postba5d7944 thumbnail main image https://www.saraygelb.com/my-post2987eca8 <div> <img src="https://irp.cdn-website.com/07c36367/dms3rep/multi/portrait-angry-unhappy-irritated-little-boy-covering-ears.jpg"/> </div> <div data-rss-type="text"> <p> <span> התנהגויות מפריעות נוצרות ברגע שהילד קולט שיש עניין מיוחד סביב משהו – למשל סביב האוכל. זה מעגל שמתחיל במקרה ראשון שהילד סירב לאכול &gt; אמא / סבתא נלחצת ומנסה לדחוף לו עוד כפית בכוח &gt;הילד מגביר את סירובו &gt; האימא עוד יותר נלחצת והילד מקבל עוד יותר תשומת לב וחוזר חלילה. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> לילד, כל תשומת לב היא תשומת לב. לא משנה לו אם היא שלילית או חיובית, העיקר שיש אקשן, משהו קורה, הוא רואה שהוא מצליח להפעיל את הסביבה, ולכן הפתרון הוא דווקא לא להתרגש ולשים מסגרת ברורה. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> ההורים הם המנהיגים בבית, והם אחראים לקבוע את הכללים ולאכוף אותם. ההורה צריך להיות מודע לעובדה שגם באופן שבו הוא בוחר לאכוף את הכלל עובר מסר לילד. אם נעביר לילד מסר של כוחניות ואלימות (לאו דווקא פיזית) בבגרותו יהפוך הילד להיות כוחני ואלים וסביר שתהיה לו נטייה להתחבר לאנשים שמשתמשים באותם הכלים כמוהו (ז”א אנשים כוחניים ואלימים). </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> בעולם כוחני ותחרותי, כאשר ילדים שהוריהם גידלו אותם בבית כוחני ותחרותי, הופכים להורים, הם מעבירים את זה לילדיהם, ולכן הרבה ילדים כיום משיגים את תחושת השייכות דרך דפוס של מאבקי כוח. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> התפיסה שאנחנו מסתובבים איתה היא שבעולם שלנו מי שחזק – צודק. אז אם העולם הוא ג’ונגל, ואני כהורה רוצה לתת לילד שלי את הכלים להצליח בעולם כזה המסר שאני מעביר לו אומר שצריך להיות כוחני. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> כשילד חוזר מהגן ומספר לאמא שילד אחר חטף לו, דחף אותו, עשה לו…היא יכולה להגיד לו למה אתה לא מחזיר (וללמד אותו להיות כוחני) או שהיא יכולה להגיד לו בוא נדבר על זה ונחשוב ביחד מה אתה יכול לעשות כדי לפתור את זה (למשל: לפנות לסמכות במקום – להגיד לגננת, להחליט / להגיד לילד השני שאתה לא תהיה חבר שלו / תשחק איתו). </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> אמא שמגיל צעיר תמיד לימדה את הילד שלה “להחזיר” מתלוננת עכשיו, כשהילד הגיע לגיל ביה”ס, שהילד שלה מתערב ונכנס לכל קטטה שהוא נתקל בה, בין אם היא קשורה אליו ובין אם לאו. האם מפחדת פחד מוות מה יקרה כשיום אחד הוא יתקל במישהו חזק / אלים ממנו. במקרה הזה האם הכניסה את עצמה למלכוד הזה במסרים שהעבירה לילד. התפיסה של הילד שלה היא שהעולם הוא ג’ונגל. בג’ונגל החזק שורד. החזק הוא מי שמראה את כוחו, אז הוא יוצא לעולם וצריך כל הזמן להוכיח שהוא חזק. לכן, בכל הזדמנות שנקרית על דרכו הוא מוכיח את הכוח שלו. זה לא נגד ההורים, זה בשבילו, הוא לא יכול להרשות לעצמו לצאת פראייר. זה מניע הישרדותי רגשי להשגת תחושת שייכות. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> זה שהעולם שלנו כוחני ותחרותי זה לא אומר שאנחנו חייבים להשתתף במשחק. יש לנו בחירה. המסר שלנו צריך להיות – תבחר מי ואיפה אתה רוצה להיות, עם מי אתה רוצה להתחבר, עם האלימים / התחרותיים או עם “החננות”… </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> "אל תשנה את העולם, אבל אל תאפשר לעולם לשנות אותך." </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> אלפרד אדלר :" אהבה ושיתוף פעולה אי אפשר להשיג בכוח". אני יכולה להכריח את הילד לעשות מה שאני רוצה, באיומים, בכוחניות, בעונשים קשים. הוא ירגיש כנוע ומושפל ויחפש בהזדמנות הראשונה להחזיר לעצמו את תחושת הערך ולפגוע חזרה, או להחזיר לעצמו את ניהול חייו. וכך אני אגדל אדם כוחני, שרואה בחיים " ארץ אוייב". יפתח חרדות וכעס עצום על העולם. </span> </p> <p> <span> <span>  </span> </span> </p> <p> <span> כדי לצאת ממעגל מאבק הכוח, על ההורה לעשות בחירה אמיצה ולבחור לגדל את ילדיו באווירה מכבדת ומתחשבת שהערך החשוב ביותר בה הוא כבוד הדדי . כבוד לעצמך וכבוד לכל אחד מבני הבית. זו החלטה לא פשוטה עבור מי שתפיסת עולמו היא כי החיים הם ג'ונגל ורק החזק מנצח. אך המחיר בחיים שכאלה הוא כבד מנשוא. <br/> </span> </p> </div> Thu, 24 Feb 2022 09:34:33 GMT https://www.saraygelb.com/my-post2987eca8 thumbnail main image https://www.saraygelb.com/my-postcfd89956 <div> <img src="https://irp.cdn-website.com/07c36367/dms3rep/multi/exhausted-single-mother-work-from-home-lockdown-with-stubborn-little-preschooler-son-from-laptop.jpg"/> </div> <div data-rss-type="text"> <p> <span> מהי התנהגות מפריעה? </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> על פי התיאוריה האדלרייאנית התנהגות מפריעה היא אותה התנהגות שאינה תואמת את חוקי החברה, הבית או ההיגיון הכללי החברתי. יחד עם זאת התנהגות מפריעה היא גם זו שמפריעה להתפתחות התקינה של הילד. ומדוע? זאת נבין מיד. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> כתבתי במאמרים הקודמים כי הדבר החשוב ביותר לכל אדם, מרגע לידתו עד יום מותו היא להרגיש שייך: אהוב, משמעותי ובעל יכולות להתמודד עם משימות החיים. " תראו אותי, תתרשמו ממני" העיקר לא להיות שקוף. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> כשתחושת השייכות הזו אינה מתקיימת במלואה ירגיש האדם חנוק כמו אין לו חמצן לנשימה. ואז הוא יעשה הכל, אבל הכל כדי שיבחינו בקיומו ויקבלו אותו. ולכן, מרוב שעסוק הוא בקבלת ה"חמצן" הזה הוא לא פנוי לחיים, להתפתחות התקינה. הוא מחפש כל הזמן דרכים יצירתיות ( ואדלר טען כי הילד הוא יצור מאד יצירתי) כדי שיראו אותו, יכבדו אותו. ולכן הוא יאמץ לעצמו אסטרטגיות שונות ומשונות לכך. אם נזכור שאין פרסומת שלילית יש רק פירסומת, נבין שאת הילד שמרגיש שקוף ממש לא מעניין אם ישימו לב אליו בכעס, ובעונשים או בשבח וחיבוק, העיקר שישימו לב אליו שיתייחסו. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> וכך נוצרות להם התנהגויות מפריעות. לעיתים במקרה, כמו במקרה של ילדה שחיכתה בציפייה למסיבת החנוכה בגן, וכשהמועד הגיע כה התרגשה והתחבאה מאחורי שמלת אמה. האם שלא מכירה את בתה כביישנית החלה לשדלה להשתתף במסיבה. לשידוליה הצטרפו הגננת, הסבא והסבתא, וסייעות טובות לב. הילדה שמה לב בפליאה עד כמה ביישנות מעוררת סביבה מהומה ותשומת לב ומחליטה לאמץ רעיון זה. ולאחר כמה שנים אכן תהפוך הילדה לידה " ביישנית"… מאחר, שבתחילה אנחנו יוצרים הרגלים, אך לאחר זמן ההרגלים הופכים להיות אנחנו. הילדה התאמנה בביישנות כיוון שזו השיגה את מטרתה- שיתייחסו רק אליה. וכשמשהו עובד למה לוותר עליו? אנחנו משכללים אותו עוד ועוד… גם בבגרותנו. אותם התנהגויות שרכשנו בילדותנו ששרתו את המטרות שלנו, נמשיך בהם ביתר שאת, כל עוד הם ישרתו אותנו. בפעמים אחרות, הילד מחקה את אחיו הבוגרים או מי מחבריו בגן, ואם התנהגות זו משיגה את מטרתה הוא מאמצה לעצמו. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> זכור לי מקרה של אישה צעירה מאד אצלי בקליניקה ש"סבלה " מהתפרצויות זעם קשות שהרסו כמובן את קשריה עם האחרים ועם בן זוגה. שאלתי אותה מתי הפעם הראשונה שהיא זוכרת שהיא קיימה מופע עצבני שכזה וזה עבד בעבורה. והיא מיד נזכרה שבהיותה בת חמש היא איבדה את הבובה האהובה עליה וביקשה אחרת במקומה. אביה הבטיח שלמחרת הם יקנו אחת חדשה,אך היא התעקשה שהיא רוצה כזו מיד, כשהיא לא קיבלה את מבוקשה, היא עשתה טנטרום קולני ( התפרצות זעם) הוריה חשו חוסר אונים ורצו מיד לרכוש את הבובה. ניצחונה זה פתח את עתידה כאדם כעסן בעל התפרצויות זעם בלתי נשלטות. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> איך נזהה מהי התנהגות מפריעה? </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> היא חוזרת במעגליות, ואינה חד פעמית. היא לא במקום, לא בזמן ותובענית. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> מעגל הקסמים של התנהגות מפריעה: </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> דוגמא: הילד מרגיש משועמם – מתחיל להציק להורה – ההורה מתייחס מיד להצקה בתחילה בנועם ואז בכעס – הילד מרגיש עניין ושמתייחסים אליו- בפעם הבאה שירגיש משועמם או שאין לו מספיק תשומת לב, שוב יציק .וחוזר חלילה. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> חשוב להבין שהבעיה האמיתית היא לא ההצקה, אלא זה שהוא לא יודע להעסיק את עצמו. ההורים בטעות, מתייחסים לבעיה המוצהרת והיא ההצקה ובכך מחזקים את ההתנהגות הבעייתית. חשוב לדעת להתעלם מההתנהגות המפריעה ולהתייחס לבעיה האמיתית, וזאת ניתן להבין כמובן בהדרכת הורים או בקבוצות הורים. זיהוי ההתנהגות המפריעה ודרכי ההתמודדות הנכונים איתה. וככל שהילדים צעירים יותר זה עובד כמו קסם, כמעט מידית. ככל שהילד התאמן יותר לקבל את מבוקשו, להשיג את מטרתו דרך ההתנהגות הזו, כך יקח זמן רב יותר לשנות זאת, אך בהתמדה זה עובד. באחריות. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> יש 4 אסטרטגיות עיקריות להשיג את הרגשת השייכות ( תראו אותי אני פה) בצורה שלילית: </span> </p> <p> <br/> </p> <ul> <li> <span> תשומת לב יתרה </span> </li> <li> <span> מאבקי כוח </span> </li> <li> <span> נקמה </span> </li> <li> <span> <span> וייאוש </span> </span> </li> </ul> <p> <br/> </p> <p> <span> דרכי פעולה מועילות להורים כדי לא לחזק אסטרטגיות אלה: </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> <span> תיווך מראש מה אני מצפה, </span> </span> <span> ומה אני מתכוונת לעשות באם </span> <span> <span> הילד יבחר בהתנהגות הבעייתית. חשוב להבין, שאין ביכולתנו לשלוט על התנהגות הילד, אך ביכולתנו רק לשלוט על עצמנו. לדוגמא: הילד מתבכיין על כל דבר. אני יכולה לצווח עליו שיפסיק לבכות, אך אם הוא יבחר להמשיך בכך אני בבעיה שתוביל אותי לחוסר אונים ואז לזעם. ועדיין הוא יתבכיין. אך אם השכלתי להבין שאין ביכולתי לשלוט עליו ועל פיו, כל שעלי לעשות הוא ליידע אותו מה בכוונתי לעשות באם הוא ימשיך להתבכיין. למשל: אפסיק את השיחה עש שירגע, ואז אמשיך בשמחה לשוחח אותו. השליטה חוזרת אלי. </span> </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> מומלץ לעשות תיאום ציפיות עם הילד, להתייעץ איתו ,ולנסות להגיע איתו להסכם המקובל על שניכם, ואת ההסכם מגבילים מראש לזמן קצוב, כשבוע. אם הוא עובד נפלא, אם לא, משוחחים שוב ומנסים למצוא פתרון הולם אחר. כמו בכל הסכם בחיים חשוב שיהיה סעיף בו אנחנו דנים מה יקרה אם הילד לא יעמוד בהסכם שלנו? מה אז יהיה תוצאות מעשיו? מתוך הבנה הדדית שלא מתאים לי לכעוס ולהתעצבן. מומלץ שאת המחיר יקבע הילד מראש. חשוב לדעת שילדים נוהגים לתת מחירים קשים ובלתי סבירים כמו " אז בחיים אני לא אראה יותר טלויזיה, או אלך לחברים". עלינו להפוך את המחיר למשהו הגיוני כמו " אז נסכם שבאותו היום לא תראה טלויזיה". </span> </p> <p> <span> <span>  </span> </span> </p> <p> <span> מטלה שבועית <br/> לזהות התנהגות מפריעה אחת בבית. לחשוב איך אפשר לעשות אחרת ולנסות ליישם בבית. <br/> </span> </p> </div> Thu, 24 Feb 2022 07:31:05 GMT https://www.saraygelb.com/my-postcfd89956 thumbnail main image https://www.saraygelb.com/my-postea975cf8 <div data-rss-type="text"> <h2> <span> 3 הכלים העוצמתיים לחיזוק תחושת השייכות אצל הילד <br/> </span> </h2> </div> <div> <img src="https://irp.cdn-website.com/07c36367/dms3rep/multi/family-therapy-psychologist-office.jpg"/> </div> <div data-rss-type="text"> <p> <span> כפי שכבר הבנו תחושת השייכות , ההרגשה הוודאית שאני אהוב, רצוי, מוערך ומסוגל להתנהל מול משימות החיים, היא הדבר החשוב ביותר כדי שהילד יהיה מבוגר בעל ביטחון עצמי טוב, דימוי עצמי חיובי ובריא בנפשו ובגופו. 3 כלים עוצמתיים יש כדי לחזק ולהעצים את תחושת השייכות: </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> שיתוף- התייעצות- ובקשת עזרה </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> שיתוף </span> <span> – </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> כאשר אני משתפת את הילד בעולם החוויות שלי, הרגשות שלי, בעולם שלי כאדם, בדרך אמיתית , נקיה, ללא מניפולציות, בזמן המתאים לשני הצדדים, ובנושאים המתאימים לגילו של הילד. <br/> זן דרך מצוינת ליצירת ערך עצמי גבוה, תוך כדי בניית מערכת יחסים פתוחה ובטוחה,באווירה של כבוד והערכה. ילד שמשתפים אותו מרגיש חשוב ואהוב, מוערך ורצוי.. מרגיש שהוא חלק מחיי ההורה. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> התייעצות </span> </p> <p> <span> <br/> כלי נוסף לחיזוק תחושת השייכות בערכת הכלים הוא התייעצות. <br/> בואו ניזכר באותם רגשות שאנו חשים כשמישהו משתף אותנו: בעלי ערך, חשובים, משמעותיים, קרובים ואינטימיים, שווים ובגובה העיניים. <br/> בדיוק אותם רגשות אנו חשים כשמישהו מתייעץ איתנו. <br/> התייעצות- עולם סמכותי ודמוקרטי , הוא עולם שיש בו התלבטויות ואינו מושלם. <br/> אדם נוטה להתייעץ כאשר קשה לו לקבל החלטה, או כשקשה לו להחליט לבד,או כשהוא מתלבט בן חלופות שונות. <br/> אנו רוצים שהילדים שלנו יהיו מספיק פתוחים כדי שיבואו להתייעץ איתנו לכן חשוב להראות להם מודל של התלבטות בקול רם. <br/> המטרה בהתייעצות היא לשמוע דעות שונות,אנו מתייעצים עם אנשים שאנו מעריכים ומכבדים את דעתם. כשאנו מתייעצים עם הילד, אנחנו מעלים את הערך העצמי שלו,מעבירים לו מסר מתחושת שייכות: אתה חלק מהמשפחה והניסיון שלך חשוב לנו. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> במה התייעצות תורמת לילד </span> </p> <p> <span> <br/> </span> <span> מאמנת את הילד בנקודות מבט שונות, בחשיבה ובשיקול דעת. <br/> יוצרת יכולת הזדהות עם אנשים אחרים. <br/> מפתחת כושר מנהיגות. <br/> מאפשרת לילד להצטרף למשפחה בצורה מועילה. <br/> מפתחת את היכולת לבחור. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> כיצד מתייעצים </span> </p> <p> <span> <br/> </span> <span> בשלב הראשון, כשאנו מאמנים את הילד להתייעצות, אנו מתייעצים בדברים שהילד יכול להחליט בגבולות הברורים לנו, אופציות המקובלות עלינו.(לדוגמא: איזה משחק לשחק, מה ללבוש, איזו מתנה לקנות לחבר) <br/> בשלב הבא הילד צריך ללמוד שלא חייבים לקבל את העצה שלו,ויש להסביר לו שגם הוא לא חייב לקבל את העצות שלנו. <br/> יש להדגיש : אני מציעה, אתה בוחר אם זה מתאים לך או לא. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> במה לא מתייעצים? </span> </p> <p> <span> <br/> </span> <span> לא מתייעצים במשהו כשכבר החלטנו עליו. את זה אפשר לשתף. <br/> יותר מדי התייעצות גולשת לפינוק. ואז ההורים מאבדים את הסמכות ההורית. לא מתייעצים בנושאי זוגיות, הרחבת המשפחה, ובנושאים אינטימיים כמובן. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> בקשת עזרה </span> </p> <p> <span> <br/> </span> <span> משמעותה אני לא יכול בלעדיך, אתה נחוץ , אתה מועיל. מעלה את תחושת הערך של הילד,מאפשר לילדים לתרום תרומה אמיתית למשפחה ובכך להעלות את תחושת השייכות. <br/> עזרה מבקשים, לא פוקדים ולא מצווים, מאפשרים לסרב. לא לדבר בשפת ה-ת, (תעשה, תביא תיקח ) <br/> יש להבדיל בן בקשת עזרה לבן חלוקת תפקידים. <br/> בקשת עזרה זה לא משהו שמוגדר בתפקיד, אלא פתאום זקוקים לו. <br/> כשאתה מבקש עזרה, אתה לא מוריד את ערכך בעיני הילד, אלא להפך. <br/> כשמבקשים עזרה, חשוב לפני כן לשתף עם מסר האני, בשפת האני. ורק אחר כך לבקש עזרה. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> לסיכום משהו המרשה לעצמו להתייעץ ולבקש עזרה,הוא מישהו חזק עם ביטחון עצמי והרגשת ערך עצמי, הורה כזה משמש מודל של אדם בעל הרגשת ערך שיכול להתייעץ ולהיעזר. </span> </p> <p> <span> <br/> במקום שיש בו שיתוף התייעצות ובקשת עזרה, גם הילד מוכן לקבל הדרכה מההורה, במשימות חדשות או קשות, מפני שהוא מוכן להקשיב ממי שלא בא מעמדה של כפיה ועליונות. <br/> </span> </p> </div> Thu, 24 Feb 2022 07:16:46 GMT https://www.saraygelb.com/my-postea975cf8 thumbnail main image https://www.saraygelb.com/my-postdffd56d5 <div> <img src="https://irp.cdn-website.com/07c36367/dms3rep/multi/happy-family-portrait-young-couple-kissing-little-son.jpg"/> </div> <div data-rss-type="text"> <p> <span> על פי הפסיכולוגיה האינדיווידואלית, ישנם 4 מרכיבים עיקריים המשפיעים על התפתחות הילד בתוך המשפחה: </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> אווירה משפחתית, מערך משפחתי, דרכי חינוך, ומודל ההורים . </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> אווירה משפחתית: </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> זוג הורים מגיעים כל אחד מבית אחר, עם סגנון חיים אחר, עם ערכים, דפוסי התנהלות ואווירה משפחתית שונים, אשר מהם הם מושפעים. הם מתחילים ליצור ביחד את האווירה המשפחתית שלהם עוד בטרם נולדו הילדים. לכל אחד מהם יש רעיונות וחלומות לגבי המשפחה החדשה שהוא מקים, והחזון הזה מלווה אותם בהנהגת המשפחה בעתיד. האווירה המשפחתית היא טביעת האצבע הייחודית של המשפחה הזו, האופי שלה, וזה דבר שקל לזהות, קולטים את זה מיד, ברגע שפותחים את הדלת, זה באוויר(ה)… איזה דפוס תקשורת יהיה בין בני המשפחה, איזה ערכים יהיו חשובים וכו’. מה שילדים צעירים חשים באווירה המשפחתית זה העולם מבחינתם וזה המודל שהם סופגים. ככל שהם גדלים ותלותם בהורים פוחתת הם נחשפים לבתים אחרים ומגלים מודלים אחרים ממה שהם מכירים אצלם בבית. האווירה לרוב אינה מודעת. פרופ' דרייקורס שהיה תלמידו הבכיר של אדלר וממשיכו טען כי מניסיונו עם אלפי משפחות, הוא שם לב כי הדבר הראשון שהורים הצליחו לשנות בביתם לאחר ייעוץ משפחתי ,היה את האווירה המשפחתית. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> ישנם סוגים שונים של "אווירה משפחתית": </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> אווירה תחרותית – הורים חושבים “אם לא נכין את הילד לתחרותיות איך הוא יתמודד עם העולם התחרותי בחוץ?” זה רעיון שמצמצם במקום להרחיב אפשרויות פעולה <br/> <br/> </span> </p> <p> <span> אווירה של חסות יתר – המסר שעובר בבית – מסוכן לנסות דברים. ההורים מסתובבים עם תפיסה שהעולם הוא מסוכן וכל הזמן הם מזהירים את הילדים מפני תוצאות לא רצויות </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> לפני שהן יקרו – מקדימים תרופה למכה. תזהר שלא תיפול, תיזהר שלא תקבל מכה, תיזהר שלא ייפול לך מהיד, תיזהר שלא יהיה לך קר, שלא תצטנן </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> אווירה ביקורתית – כל הזמן מסתכלים מה אחרים עושים לא בסדר. כל הזמן מעירים הערות. התפיסה היא שבחיים לומדים דרך מה שלא בסדר </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> משפחות שלא מדברות על רגשות – לא מפגינים חיבה בפרהסיה, אין מגע פיזי, לא מביעים רגשות </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> אווירה של כעס וניכור </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> אווירה של פירגון ושמחה, חום ואהבה </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> אווירה של בדידות וקור רגשי ועוד… </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> יש כל מיני רצפים כאשר כל משפחה נמצאת במקום אחר על הרצף </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> ביקורתיות———————————– עידוד וקבלה </span> </p> <p> <span> ריבים וצעקות——————————- שקט ושלווה </span> </p> <p> <span> דברנות————————————— שתקנות </span> </p> <p> <span> תלותיות————————————– עצמאות </span> </p> <p> <span> סדר וארגון———————————- בלגן </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> צריך לזכור שהמשפט הידוע "גם אחרי שילד יצא מהבית הבית לא יצא מהילד…" נכון במיוחד לגבי האווירה המשפחתית. כי הילד סופג את האווירה ואינו יכול להימלט ממנה. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> נקודת ההתייחסות בכל מה שאבחר לעשות בביתי, היא תמיד תהיה הבית שבו גדלתי </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> גם ילד שבחר לעשות ההפך ממה שהיה אצלו בבית, זה עדיין ביחס לבית. שבו גדל. </span> </p> <p> <span> <span>  </span> </span> </p> <p> <span> אווירה משפחתית היא כמו סופרמרקט – הילד הולך בסופר ומסתכל על המוצרים שעל המדפים. אין לנו שום שליטה על איזה מוצרים הוא יבחר לשים בעגלה שלו, אבל אנחנו כן יכולים לשלוט על איזה מוצרים אנחנו מציעים על המדף – זו האחריות שלנו כהורים. <br/> </span> </p> </div> Thu, 24 Feb 2022 07:12:15 GMT https://www.saraygelb.com/my-postdffd56d5 thumbnail main image https://www.saraygelb.com/my-post7caf080c <div> <img src="https://irp.cdn-website.com/07c36367/dms3rep/multi/asian-couple-is-holding-hand-near-sea.jpg"/> </div> <div data-rss-type="text"> <p> <span> ד"ר אלפרד אדלר קבע כי מטרת העל של כל אדם היא להרגיש שייך. הן בצורה מודעת ולא מודעת, זה כמו חמצן לנשימה. בלעדיה ירגיש האדם אבוד, חרד, ויעשה הכל כדי להשיגה. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> ומהי אותה הרגשת שייכות:? זו החוויה הפנימית הוודאית שיש לי מקום בטוח ואוהב במשפחה, בחברה, בדיוק כפי שאני. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> שאני רצוי, אהוב, מקובל, נחוץ, משמעותי בעולם הזה, ובעל תחושת ערך טובה. – אני חלק מהמשפחה. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> למה זה חשוב? <br/> כי זה צורך קיומי של האדם, שבלעדיו אי אפשר לחיות. אפשר להשוות זאת לנשימה. זה הכוח המניע את החיים </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> כילדים קטנים , חיפוש זה בא לידי ביטוי בצורך להיות כמו האחרים (הורים הגדולים) – לעזור, לקחת חלק בחיי המשפחה, לקחת אחריות. העשייה והעזרה מאפשרים לי להרגיש שייך – כי זה תלוי בי וביכולתי <br/> מה היא התנהגות המעידה על תחושת שייכות גבוהה? <br/> תרומה לחיי המשפחה, עשייה, הרגשת מועילות, בטחון עצמי, תחושה שאני שווה </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> מהי התנהגות שמעידה שלא מצאתי את המקום שלי? <br/> (אני לא מרגיש שייך) <br/> התנהגות לא משתלבת, התנהגות מפריעה, אי שיתוף פעולה, נסיגה מהתמודדות טובה עם משימות החיים </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> מהו תפקידנו כהורים? <br/> להגביר את תחושת השייכות של הילד בתוך המשפחה, ובחברה . <br/> וכיצד נעזור לילד להרגיש שיש לו מקום והוא שייך? <br/> נאהב אותו ונכבד אותו. נאפשר לו לתרום ולעשות כפי יכולתו </span> </p> <p> <span> <span>  </span> <br/> מסקנה <br/> מכיוון ששייכות היא צורך קיומי – כל ההתנהגות מכוונת לכך. מי שהתייאש מיכולתו למצוא לו מקום בדרך מועילה – ימצא לו מקום בדרך מפריעה מפריעה לעצמו ולאחרים <br/> לכן אין ילדים רעים – יש ילדים שלא טוב להם והם מחפשים שייכות בכל דרך אפשרית <br/> </span> </p> </div> Thu, 24 Feb 2022 07:08:10 GMT https://www.saraygelb.com/my-post7caf080c thumbnail main image https://www.saraygelb.com/my-postb6b8e9be <div data-rss-type="text"> <h2> <span> לאן פנתה האהבה? </span> </h2> </div> <div> <img src="https://irp.cdn-website.com/07c36367/dms3rep/multi/happy-family-silhouette-sunset.jpg"/> </div> <div data-rss-type="text"> <p> <span> זוגות רבים חווים קושי ותסכול במהלך השנים הראשונות לנישואים שלהם. קושי מבלבל הנובע דווקא מהרגעים הכי שמחים בחייהם, כגון לידת ילד ראשון או אפילו עוד קודם, ממש בתום טקס הנישואין. חשוב להבין כי אלו קשיים טבעיים המאפיינים התפתחות של קשר ועל כך המאמר הזה </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> זוג צעיר חי יחד בדירה שכורה, לאחר כשנתיים החליטו למסד את הקשר כיוון שחייהם זרמו בהרמוניה טובה וחברות אמיצה. ההכנות לחתונה האמורה להיות פסגת אושרם, לוו במתחים וחיכוכים מפאת ההתרגשות הרבה והרצון שהחתונה תעבור בהצלחה ובשלום. הרגע המרגש הגיע ומתחת לחופה ענד החתן לאהובתו את טבעת הנישואין. נשיקה לוהטת ואחריה ספירת הצ’קים המסורתית. ירח הדבש עבר כמתוכנן ואז לפתע החלו לצוץ מריבות ומאבקי כוח שלא אפיינו את הקשר קודם. בני הזוג נותרים המומים ,כואבים, ובעיקר לא מבינים את המתרחש ביניהם. וכאן המקום להאיר נקודה חשובה זו למען הזוג הטרי שלנו </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> מיד לאחר הענקת ה”שייבה”, מתורגם במוחנו העובד בתבניות שסודרו עוד בתקופת ילדותנו- הגדרות התפקיד. מה זה אומר בעיניי להיות אשת איש, בעל, זוגיות, משפחה. כל עוד היינו חברים וגרנו יחד, התפקיד היה שונה. אך עכשיו אתה בעלי ולכן בתבנית שלי בעל אומר: מפרנס, כל יום אתה בבית עד חמש, שותף לניקיונות וכו’. לא ציפיתי זאת ממך כשהיינו חברים וחיינו יחד, בל כבעלי…. ואילו אתה, בעבורך למשל אשתך לא תלך במחשוף נדיב, זה לא יאה לאשת איש. “עכשיו את נשואה אז תכבדי את המעמד”. לכן, הפיתרון הברור לחיכוכים אלו זה פשוט לדבר.לשתף אחד את השני בציפיות שלי להגדרות התפקיד: בעל, אישה, הורה, חמות וכו’. ולנסות להגיע להבנה, כי כבוד הדדי זה הכבוד לשוני שבינינו. ואם הזוג מתקשה, כי אכן זהו מהלך לא פשוט הדורש כנות, נכונות פתיחות ובעיקר הרבה מודעות עצמית ויכולת הקשבה אמיתית, אז מומלץ שייפנו לקבל הדרכה וכלים כיצד להגיע להסכמים הבנה בדרך מכבדת שתמנע את המריבות הצורבות והכואבות </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> צומת נוספת שכדאי לתת עליה את הדעת היא דווקא בשיא האושר, עם לידת הילד הראשון. או ציטוט מדבריו של גבריאל מארקס, מחבר הספר “100 שנים של בדידות” שזכה עליו בפרס נובל: </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> “באהבה יש בעיה. כשאישה אוהבת גבר, ונולד להם תינוק, היא מעניקה לילד את כל מה שהעניקה קודם לבעלה. אז האמת היא שהנישואים ממשיכים עד להולדת הילד הראשון… ואז האישה מתחתנת עם התינוק וכל הציפיות שלך מהאהבה שבגללן נישאת הולכות לעזאזל” </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> גבריאל מארקס היטיב לחשוף את תחושתו הקשה של האב הטרי והבעל המובס שהדיחו אותו מהייחודיות והבלעדיות שבהם זכה כאהוב אשתו. כל תשומת הלב, המאמצים, הכוחות והאנרגיה של אהבת חייו אשתו הטרייה, מופנות כעת ליצור הקטן וחסר האונים ששוכב בעריסה הפעוטה, שלצד המיטה שפעם היתה פינת האוהבים שלהם. והתסכול הגדול שלו נובע גם מהעובדה שאין לו זכות לכעוס כביכול. על מי יכעס? על אשתו המותשת, עמוסת ההורמונים, העייפה, דואגת ונרגשת? או אולי על היצור הקטנטן שלבו נמס כשהוא מתבונן בו? כך נשאר הבעל המודח לבד בכעסו וכל ניסיונו הוא להדחיקו או להשתיק קול זה בתוכו </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> חשוב מאד לזכור פרט חשוב המתייחס דווקא לבריאותו הנפשית של הילד. מודל הזוגיות הראשון שהפעוט נחשף אליו ויצרוב את חותמו כמודל הזוגיות העתידית בחייו שלו, הוא מודל הזוגיות שיחווה מגיל 0 בבית הוריו. אותו זוג צעיר ומותש. לכן, למען בריאותו הנפשית ולמען הזוגיות הטובה בבגרותו חשוב שהוריו ידאגו מהיום הראשון לטפח זוגיות בריאה והרמונית כשבן/בת הזוג בעדיפות ראשונה. המסירות לילדים צריכה להיות כפועל יוצא של הזוגיות ולא על חשבונה או תוך כדי וויתור עליה. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> לכן… במקום להיבהל מהמשבר, מתחושת הבדידות והאכזבה, יש לעשות תיאום ציפיות מחדש, לדבר על התחושות והרגשות, ולזכור שזוג טוב הוא לא זה שאין לו בעיות, אלא זה שיש לו את הכלים לפתור אותן יחד. </span> </p> <p> <span> <span>  </span> </span> </p> <p> <span> שריי גלב <br/> </span> </p> </div> Thu, 24 Feb 2022 06:44:59 GMT https://www.saraygelb.com/my-postb6b8e9be thumbnail main image https://www.saraygelb.com/my-post0d9f2f4e <div> <img src="https://irp.cdn-website.com/07c36367/dms3rep/multi/father-daughter-are-happy-with-paper-plane-meadow.jpg"/> </div> <div data-rss-type="text"> <p> <span> נתוני הרשות למלחמה בסמים קובעים, כי בישראל יש כיום בקרב תלמידי ביה”ס 35,000 תלמידים המשתמשים בסמים קשים כגון: אקסטזי, קוקאין, הרואין, מתדון ו ל.ס.ד. ואילו בקרב ילדים שאינם נמצאים במסגרת לימודים, מספר המשתמשים בסמים קשים גדול פי שלושה לפחות. ואילו כמות הילדים שדיווחו כי הם עישנו סמים “קלים” הוא כיום 64,000 </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> בחודש מאי שנה שעברה נמצאה גופת נערה בת 15 בירושלים, החשד היה כי הנערה מתה מהרואין שהוזרק לגופה ע”י נרקומן שסימם אותה כדי לקיים עמה יחסי מין </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> יותם ספר המואשם כי דקר למוות את שני לבינגר ז”ל בת קיבוצו, טען כי קיבל “כוח” לרצוח אותה באמצעות שימוש בסמים אל – אס -די ושתיית וודקה, נערות בגיל העשרה מקיימות יחסי מין רק לשם השגת מנת סם ולעיתים נאלצות לעשות זאת עם יותר מגבר אחד. חלק ממקרי ההתאבדות של בני נוער קשור לשימוש בסמים. התופעה המזעזעת נפוצה הן במשפחות מהמעמד הבינוני והגבוה והן במשפחות המתגוררות בשכונות מצוקה כאחד, תופעת הנוער המשתמש בסמים הולכת ומתרחבת </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> ניסינו להבין כיצד הורים לבני העשרה יכולים לאתר סימנים ראשונים אצל המשתמשים בסמים ומהי התגובה הנכונה שתתן תשובה מיידית לבעיה . לצורך הכתבה ראיינו אב שבנו התדרדר לסמים, ואנשי מקצוע שאת כל מרצם מקדישים לבעיה כואבת זו </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> חיים (שם בדוי) גבר נאה ומצליח בשנות ה-40 לחייו מתגורר עם משפחתו בחיפה , מספר כיצד משפחתו נקלעה למצוקה קשה כשנודע להם כי בנם הבכור בן ה- 15 משתמש בסמים. “בני הבכור היה ילד שהצליח מאד בלימודיו, מקובל חברתית עם המון שמחת חיים . ילד שגדל במשפחה תומכת ומלאת אהבה. בשלב מסוים הבחנו כי הוא החליף את כל חוג חבריו , במקביל החלה התדרדרות בלימודים, הוא הסתגר הרבה בחדרו, היחס שהיינו רגילים לקבל ממנו השתנה לחלוטין, וישן שעות רבות יותר מהרגיל . אני כהורה הבנתי שמשהו לא כשורה, אך לא עלה בדעתי כלל נושא הסמים כיון שאצלנו הוא טאבו, חשבתי שמדובר במשבר נפשי על רקע גיל ההתבגרות. הבחנתי כי העיניים שלו אדומות , ניסינו לדבר אתו אבל זה היה בלתי אפשרי, כל שיחה הכעיסה אותו ביותר עד שיצר מרחק של ” אל תתקרבו אלי”. בשלב מסוים המצב התדרדר והגיע לכך שבני הסתבך עם החוק, דבר שאצלנו במשפחה נחשב לדבר נורא. הפעם הראשונה שנודע לנו שהוא משתמש בסמים היה דווקא דרך ביה”ס, הם אמרו לנו שהוא מסתובב עם חבר’ה שמעשנים גראס. ואז, למרות שתמיד הקפדתי לשמור על פרטיות הילדים חיטטתי בחדרו ומצאתי גראס, פתאום הכל מתמוטט לך בידיים, אתה מאבד כיוון, אתה חסר אונים. החלטתי לנהל אתו שיחה, בשיחה הוא הבטיח כמובן שיפסיק מיד עם הסמים, אני חייב לציין שהיה לו כושר שכנוע מצויין הוא אמר את זה בצורה כל כך החלטית ומשכנעת, ולכן נתתי בו אמון מלא, אך מצבי הרוח הדכאוניים המשיכו, דבר שנתן לי את התחושה שהוא ממשיך בעישון הגראס אך הוא בעקשנות ובהחלטתיות טען כי הוא הפסיק לחלוטין. כל המשפחה שלי עברה תהפוכות בעקבות המקרה, הבית התמלא כעסים, מריבות, בכי, ופחדים שהוא יפגע בעצמו. לגמרי במקרה הסתבר לנו כי מקום המפגש של הילדים לצורך עישון הסמים היה במבנה נטוש בפרדס מסוים, מדי יום הילדים היו נפגשים שם ומעשנים סמים, ההורים האחרים לא העלו על דעתם שילדיהם משתמשים בסמים, הם היו בהכחשה מוחלטת, אפילו כשספרתי להם תגובתם היתה ” זה לא הילד שלי”. בריאותי נפגעה קשות בגלל הלחצים הנפשיים הרבים ואף אושפזתי עקב התקף לב. בכל התקופה הקשה הזו טופלנו אצל פסיכולוג פרטי ולצערי ללא כל תוצאות. אחרי כשנה החלטתי לפנות לאגודת “אל -סם” מאחר וקבלתי עליהם המלצות מאד טובות. שם נתנו לי את הכוחות ברגעים של משבר להתמודד בצורה הנכונה, כיון שכאבא אתה נקרע בין מה שאתה מרגיש ורוצה לעשות ובין מה שנכון לעשות, אך המטפל ב”אל סם” ועצותיו עמדו לנגד עיניי כל הזמן במיוחד ברגעים בהם בני הפך להיות חסר רגישות אלי ולמשפחה וכל מה שעניין אותו זה החבר’ה החדשים שלו והסמים. באל סם המטפל נפגש פעם אחת בלבד עם הילד, בפגישה זו בני כמובן הכחיש הכל. הילד לא הסכים למפגשים נוספים, כך שהפגישות הבאות היו בינינו לבין המטפל בלבד, ההדרכה שלו – ההבנה, האמון שהחזיר לנו כהורים עשו נפלאות. כעבור 3 חודשים לערך חלה התפנית, היחס של הילד אלינו החל להשתפר, לימודיו השתפרו, שמחת החיים ומצב רוחו חזרו לקדמותם. באל סם הוסבר לי, כי המתח והכעס בגלל הסמים גורמים למריבות עם הבן, וזה כשלעצמו מרחיק את הילד מהבית, הם עזרו לי להבחין בין עיקר לטפל דבר שהפחית משמעותית את המתח בבית, שם נתנו לנו את הכוח כהורים ואת הכלים הדרושים להתמודדות היומיומית הקשה, הניסיון שלי מוכיח כי חייבים לגשת בהקדם האפשרי ל”אל סם”. אסור להתעלם מהסימנים ובכך להפקיר את הילדים. הסם פגע בבני מבחינה גופנית נפשית, בהתפתחות שלו, פגע לו ביכולת החשיבה, היו גם תופעות של חוסר שיפוט מוחלט עייפות פיסית ונפשית </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> את יודעת, אחד הדברים שהדהימו אותי היה כי בהפסקות בבית הספר מחלקים לילדים פרוספקטים של מסיבות שבהם מצויירת בחורה ערומה וכתוב שכל מי שיגיע יקבל כיבוד וסיגריה חינם והמקומות האלה מלאים בסמים” </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> בראיון שערכתי עם מר שלמה גל, מנהל הרשות למלחמה בסמים עלתה תמונה עגומה : מעל 250,000 בני נוער משתמשים כיום בסמים ומתוכם 20,000 מכורים לסם. ש: מהי הסיבה לדעתך לכמות ההולכת וגדלה של בני הנוער המשתמשים בסמים? “הזמינות של הסמים הופכת לגורם משמעותי ובני נוער רבים מתפתים להתנסות מתוך סקרנות, הערכה עצמית נמוכה, הרצון להוכיח את עצמם לפני החבר’ה, חלקם בורחים מבעיות בבית אלימות בתוך המשפחה, פירוק המשפחה וכמובן הזנחה עקב השקעת ההורים בענייניהם ופיצוי הנוער בחומריות. אין חמימות ואין כתף תומכת לילד וכך הילד מגיע לסמים כיון שהסמים נמצאים אצל חבר’ה הנותנים לו את תחושת התמיכה והיחס שאין לו בבית, כמובן שיש גם נערים שמנסים כיון שקבלו מידע שחלק מהסמים גורמים לריגושים והנאה מיוחדים במיוחד מיניים </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> ש: כיצד הורה יכול להבחין בסימנים כי בנו משתמש בסמים? צריך להבחין בשינויים קיצוניים במצבי רוח, הרבה דכאונות לעומת תחושת שמחה, הבית משמש כבסיס לדכאון ולניתוק מגע ולפעמים הדבר אף מתבטא בחולשה, בחוסר תאבון וברצון לישון מספר רב של שעות, צריך לשים לב האם נעלמים חפצי ערך מהבית לצורך מימון הסמים לדוגמא: לעישון רק בסופי שבוע יזדקק הנער 200 שקלים בערך לסופשבוע אחד במידה והנער פנה לפינת הקוקאין – שזו אגב ההתמכרות המהירה ביותר לאחר 3 עד 4 פעמים בלבד שהנער שאף קוקאין הוא מתמכר לחלוטין, כל מנה עולה כ- 150 ש”ח וביום אחד הוא צריך לפחות 3 – 4 מנות ולכן כדי לממן את הסמים לעיתים קרובות נעלמים כספים ודברי ערך מהבית. בשימוש בסמים ייתכנו סימנים גופניים: דלקות בדרכי הנשימה, שיעולים חוזרים ונשנים, עיניים אדומות הגורמות לנער להרכיב משקפים גם בבית, פריחות סביב הפה, חוסר ריכוז ושקרים , כלי הנשק העיקרי של הנערים המשתמשים בסמים כדי לשרוד הוא השקר </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> ש: מה תאמר לנער שטוען כי “הסם הוא רק עשב? “בטבע יש עשבים וצמחים מאד מסוכנים למשל צמח הצטורה, הקיקיון, שכרון סיני – הגורם לשיגעון, הרדוף הנחלים – הגורם למוות פטריות רבות ומסוכנות ולכן הטענה שזה רק עשב או צמח היא טענה הנובעת מבורות” </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> ש: האם חשיש ומריחואנה גורמים להתמכרות? “אכן יש בהם תכונות ממכרות, יש נרקומנים המוכרים לנו המכורים רק לחשיש צריך להבין כי החומר הפעיל במריחואנה משנה את התודעה, תחושת הזמן והמרחב משתנה באופן קיצוני דקה נראית כעשר דקות התגובות יותר איטיות שכמובן הדבר מהווה סכנה ממשית בנהיגה בכבישים. בטווח הארוך יש השפעה ברורה על הפוריות והתפקוד המיני , פגיעה וודאית במערכת החיסון ,סטטיסטית עולה הסיכון לחלות בגידולים סרטניים’ מגביר התקפי חרדה ותתכן אף התפרצות של מחלת נפש חבויה שלא היתה מתפרצת אילולא השימוש בסמים </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> במחקר שערכנו לאחרונה עלה נתון מעניין שאומנם נוער חילוני משתמש יותר בסמים אך בעיקר בחשיש ואילו נוער דתי משתמש בעיקר בסמים קשים” </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> אחד הפתרונות היעילים ביותר לטיפול ובמתן עזרה לתופעה קשה זו הוא תחנות “אל – סם” הפזורות ברחבי הארץ. אל -סם הוקמה לפני כ- 25 שנה ע”י אשת הציבור עדה מכנס שבתה הפכה לנכה כתוצאה משימוש ב”טריפים” שהוא סם מסוג ל.ס.די , הסתבר שהנוער לא היה מודע כלל לסכנות שבשימוש בסמים. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> ענת הוצלר – מנהלת תחנת “אל -סם” באחת משכונותיה הצפוניות של תל אביב אשה נאה, חייכנית ונעימת סבר קיבלה את פניי בתחנה. באחד החדרים הסמוכים ישבו זוג הורים מודאגים ונער כבן 14 שניגש לעשות את בדיקת השתן השבועית שלו שתאשר את הבטחתו כי אכן לא עישן סמים בשבוע שחלף. ענת: “אני חושבת שהבעייתיות היא המסר הכפול והלא ברור של החברה לגבי השימוש בסמים והבחנה מבלבלת בין סמים קשים לקלים צריך לזכור ולהבין שהסמים הם חומרים פסיכואקטיביים הגורמים להתערבות במוח האדם -גם הסמים הקלים” </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> ש: כיצד את רואה את תפקיד ההורים במניעת השימוש בסמים? ” צריך לזכור שבשביל ההורים גיל ההתבגרות הוא גיל מעייף ולכן כשההורה מבחין בתופעה חריגה קל לו לשייך אותה לגיל ההתבגרות ולא לבעיה האמיתית שהיא הסמים, לעיתים קרבות להורים עצמם יש חרדה סביב נושא הסמים ואז הם בהכחשה, אני חייבת לציין שבתקופה האחרונה אנו עדים לעלייה בערנות ובמוכנות של הורים רבים להבין כי אכן קיימת בעיית סמים קשה ואף לרצות להתמודד אתה. אחת המטופלות שלי נערה בת 17 סיכמה במלותיה את בעיית הסמים בקרב הנוער: “אנחנו חברה נהנתנית במיוחד, בני הדור שלי שלא יודעים להתמודד עם קשיים של עצמנו וגראס זו דרך קלה ונהנתנית כדי לא להתמודד עם חיי היום יום” </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> ש: ההורים הבחינו כי הילד מעשן סמים, כיצד את ממליצה להם לפעול? “ההמלצה היא להתקשר ,אפשר גם באנונימיות מוחלטת לאחת מתחנות “אל -סם” ולהתייעץ , אצלנו עובדים רק פסיכולוגים ועובדים סוציאליים המתמחים בבעיית הסמים. אני ממליצה לשוחח עם הילד ולראות כיצד הוא מגיב וכמובן לנסות להגיע אתו אלינו לתחנה, הטיפול בתחנה מתחיל עם הניסיון להבין מאיפה התחיל אצל הנער הצורך לעשן סמים ולמצוא דרכים חלופיות לבעיה, חשוב שההורים יגלו החלטתיות ולא לאפשר לילד ” למרוח אותם” כמובן לרוב הילדים מכחישים בסגנון :” אם הייתי משתמש הייתי מספר לך ” או ” מה, אתה לא מאמין בי? “לעתים הנער תוקף את ההורים ומאיים שאם לא יניחו לו יעזוב את הבית דבר הגורם להורים רבים בהלה מהכעס של הילדים ואז הם נכנסים לתחושה של חוסר אונים – תפקידנו בתחנה להחזיר להורים את הכוח והביטחון בהורות , הניסיון שלנו מראה כי הורים שהתמודדו באומץ עם הבעיה לרוב היא נפתרת. הנוער שמגיע אלינו עובר תהליך טיפולי של שיחות עם אנשי מקצוע לאיתור מוקדי המצוקה, עורכים לנער בדיקות שתן על מנת לזהות סימני סם בגוף </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> מופנים אלינו בני נוער שנתפסו ע”י המשטרה בעבירת עישון סמים אך זו העבירה הראשונה שלהם ולכן המשטרה מעדיפה טיפול הנער אצלנו ולא פתיחת תיק פלילי, אנו נותנים חוות דעת למשטרה על הנער ואופן התמודדותו עם הבעיה. יש לנו עשרות פניות מדי חודש של הורים וחשוב לציין כי אנחנו לא מדווחים לאף רשות כגון: משטרה, צבא כל הטיפול נשאר בתחנה בלבד” </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> ענת סיפרה לי על מקרה מצמרר של אם, שלא ידעה כיצד להתמודד עם בעיית הסמים של בנה בן ה- 17 ולבסוף הנער מת משימוש יתר בסמים. האם חזרה בשתיים אחר חצות לביתה וראתה כי האישונים של בנה מתגלגלים וכי הוא מתנדנד, האם סחבה אותו למסדרון, הוא לא התנגד רק אמר “אמא, אני אוהב אותך, אני מצטער, שתיתי ועישנתי קצת גראס”, חבריו שהמתינו לו הרגיעו אותה ואמרו שהוא שיכור, היא כיסתה אותו ויצאה, כשחזרה גילתה שהוא מת. מחקירת המשטרה עולה כי באותו ליל שבת ערבבו הנערים קוקאין והרואין שרכשו קודם לכן, חיממו על נייר כסף ושאפו את האדים לריאותיהם. האם התקשתה לקלוט ולהאמין כי בנה, תלמיד תיכון בביה”ס יוקרתי בת”א מת בביתה. הכל נראה לה כחלום בלהות, סיפרה כי “כהורים אנחנו כל הזמן פוחדים על הילדים ופתאום הסיוט הזה מגיע והנה מגיע המוות וזה קורה לבן שלי” האם ציינה כי בנה סיפר לה שהוא מעשן גראס ושכל החבר’ה עושים את זה, הוא שכנעה אותה כי זה לא מסוכן. פעם היא עשתה לו ולחבריו סקנדל כשראתה שעיניהם אדומות, הבן שלה נראה אז רע אך חבריו טענו כי הוא רק מפריז בשתיה, היא צעקה שהיא לא מאמינה להם ושהיא תזמין משטרה, אך הבן שלה כעס עליה ואמר: “אמא את מביישת אותי בסוף לא יבואו אלי חברים” האם מסכמת בדבריה שייתכן והיתה צריכה להיות קשוחה יותר, אך לא תמיד את יודעת כהורה עד כמה ללחוץ וכמה לתת לילד להתנסות וללמוד בעצמו, קשה לדעת איפה עובר הגבול בין חדירה לפרטיות לבין להיות מעורבת “ </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> שרי -יוספה גלב <br/> </span> </p> </div> Wed, 23 Feb 2022 12:02:16 GMT https://www.saraygelb.com/my-post0d9f2f4e thumbnail main image https://www.saraygelb.com/my-post396e40e6 <div data-rss-type="text"> <h2> <span> השדכן הסמוי- האם התאהבתי בך במקרה? </span> </h2> </div> <div> <img src="https://irp.cdn-website.com/07c36367/dms3rep/multi/young-couple-together-walking-autumn-park.jpg"/> </div> <div data-rss-type="text"> <p> <span> בבחירת בן הזוג משתתפים שני כוחות עיקריים: </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> הבחירה הגלויה- </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> פיזי- האם המראה שלו מוצא חן בעיניי? ה אם אני נמשכת לריח שלו ( מסתבר שלריח הגוף יש השפעה מכרעת בהתאהבות), משיכה לצורת התנהגות של האדם. לדוגמא- אם חשוב לי שיהיה אבא טוב לילדיי, ואני אבחין כי הוא רך ואוהב לקטנטנים ברחוב, נקודה לזכותו בדרך להתאהבות, חישובים כלכליים ומעמדיים. התאמה בצורת הבילוי ( לתשומת לב הבחורות שהולכות לחפש בחור בפאב, את באה כדי להכיר אבל שונאת פאבים, הוא בטוח שאת מתה על פאבים….) אלה חלק מהדברים הגלויים שאותם אנחנו יודעים. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> צריך לזכור שהטבע גאון ויש לו פטנט נהדר כדי שנתחתן- ההתאהבות העיוורת. זאת "מחלה" לכל דבר. דפיקות הלב, חוסר תאבון, צמרמורת, רגישות גבוהה, בעיות שינה. דומה למצב פסיכוטי לגמרי. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> זוג שעמד לפני גירושין, הוא התיישב בפני יועצת הנישואין בכבדות ואמר ” הייתי כזה אידיוט כשהתחתנתי איתה” והיא מיד הגיבה ” נכון, אבל הייתי עיוורת מאהבה ולא שמתי לב לזה”. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> 2.אך יש את הכוח הנוסף והסמוי מהמודעות, נקרא לו ה”שדכן הסמוי”: </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> הוא בעצם "חוזה הנישואין "הלא מודע, שמטרתו לאפשר לי את תנאי השייכות שאני דורש עוד מילדותי. כלומר זוהי התחייבות הדדית לאפשר אחד לשני להרגיש משמעותי ובעל ערך כפי שהרגיש בבית הוריו. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> לדוגמא: לרוב, הילד הבכור הוא אחראי, סמכותי ולכן ירגיש משמעותי כשייקח אחריות ויהיה בעל שליטה. לעומתו בת הזקונים- לרוב מפונקת, רגילה שמטפלים בה כולם. ברור שזה זוג מדהים לנישואין. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> לכל אחד מאיתנו יש צרכים שאם הם יתמלאו הוא ירגיש טוב, אהוב, רצוי ומשמעותי. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> אדלר בעצם טען כי החוזה הנכון שצריך לומר מתחת לחופה: </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> “הרי את מחויבת לאפשר לי להרגיש משמעותי ובעל ערך כפי שהרגשתי בבית הוריי” </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> ובכן האידיליה בין בני הזוג תימשך עד שמישהו יפר את תנאי החוזה הסמוי: </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> למשל, השוגר דדי והיפה מעיירת טיפוח. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> הוא עשיר כקורח, נאבק בעלומיו האובדים זקוק לנערה צעירה שתהיה תלויה בו ובכספו, בתנאים אלו הוא מרגיש חזק ובטוח, ובעיקר משמעותי. היא לעומתו זקוקה לגבר חזק ואמיד שיוציא אותה מהמצוקה, גבר שיהווה בעבורה מקור לביטחון וסמכות. השניים נפגשים, כמובן מתאהבים והכל נפלא. עד שמישהו מפר את החוזה הסמוי. לדוגמא: האישה היפה הצעירה,בת טיפוחיו החליטה עם השנים ללמוד, או לפתוח עסק עצמאי. לפתע היא כבר לא תלותית, עכשיו היא עצמאית ובעלת דעות משלה. בעלה מרגיש נבגד. החוזה השתנה.הוא לא מרגיש כבר בעל ערך ובאמת משמעותי בעבורה. התנאים השתנו לרעתו. או דווקא, מופר החוזה מצידו כיוון שהשתנה מעמדו עקב הסתבכות כלכלית או בריאותית, והיא זו שחשה עתה שצרכיה לא מתממשים. זו הזדמנות נהדרת עבור הזוג לבדוק את צרכיהם החדשים, וליצור ” חוזה” זוגי חדש שיתאים לחייהם כיום. כל משבר כזה הוא הזדמנות לצמיחה זוגית, או להרס. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> וכפי שהסבתות החכמות תמיד טענו וצדקו- אכן: הסיבה שבזכותה התחתנו תהיה הסיבה שבגללה נתגרש או לפחות נריב. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> כיוון שאחד הדברים שהכי מעצבנים אותנו בבן הזוג, זה המחיר שאנחנו משלמים בעבור אותה תכונה שבגללה בחרנו בו. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> לדוגמא: כשהתאהבתי בו סיפרתי לכל חברותיי איזה גבר מדהים הכרתי, אסרטיבי, יודע מה הוא רוצה, אפשר לסמוך עליו, חזק ועוצמתי. כעבור מס’ שנים אתלונן בפני אותן החברות על כך שבעלי הזה הוא בלתי נסבל. כוחני, עקשן, לא מתפשר. מה שאני לא רואה, היא העובדה שאלו אותן תכונות בדיוק, אך אני חווה אותן אחרת. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> הוא לעומת זאת אהב בי שאני חברותית, מעניינת ותמיד שמח במחיצתי. עם השנים התלונה העיקרית שלו היא שאני כל הזמן עם חברות, בטלפון, זמינה לכולם והכל מעניין אותי מלבד לשבת איתו בשקט בבית. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> הדימוי המתאים בעיניי למצב זה הוא הירח. יש בו צד אפל וצד מואר. אך זה אותו הירח תלוי מאיזה צד מתבוננים בו. כך, לכל תכונה שיש לנו ולבן זוגנו יש 2 צדדים: האפל והמואר. זו אותה התכונה, אך תלוי למה אני בוחרת להתייחס. וזו בחירה. האם אני מדגישה את היתרון של התכונה או דווקא בוחרת להתלונן על החיסרון שלה. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> האם יש אפשרות לצמיחה בזוגיות במצב שכזה? </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> בתנאי ששני בני הזוג מתחייבים לצמיחה והרחבה של תנאי הזוגיות. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> פרופ’ הנדריקס, מטפל זוגי שחיבר ספרים רבים בתחום הזוגיות ציין שכולם מחפשים בני זוג בעלי מערכת מסוימת מאוד של תכונות חיוביות ושליליות. באופן בלתי-מודע אנשים בוחרים את המועמד האידיאלי לפצות את עצמם על הפגיעות הרגשיות והנפשיות מתקופת הילדות. לפיכך הם בוחרים בן-זוג הדומה לאחד מהוריהם, בעיקר מבחינת התכונות השליליות. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> התכונות שבגללן אדם בוחר בת-זוג הופכות לתלונות שעליהן הוא מתלונן. אדם חזק ומשרה ביטחון “הופך” לשתלטן. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> ברגע שמודעים לסיבת הבחירה אפשר לנצל אותה לריפוי פצעי הילדות. זאת המשימה הזוגית – בני-הזוג מרפאים זה את פצעי הילדות של זה ואין מתנת אהבה גדולה מזאת. לדוגמה: כשדליה היתה ילדה, אביה טען תמיד שהיא שקרנית, חקר אותה, חשף את שקריה והעניש אותה. דליה הרגישה מושפלת, “מלוכלכת” ולא ראויה לאהבה. היום, כאישה, בן-זוגה חושד בה וטוען שהיא שקרנית. אם בן זוגה יחליט להאמין בה, לתמוך בה, לכבד אותה ולתת לה את מרחב המחיה הדרוש לה – כלומר להגיב אחרת מאביה – תוכל דליה לרפא את פצע הילדות שלה. <br/> </span> </p> </div> Wed, 23 Feb 2022 11:57:46 GMT https://www.saraygelb.com/my-post396e40e6 thumbnail main image https://www.saraygelb.com/my-post <div data-rss-type="text"> <h2> <span> פרק מהספר "אשת הצללים" </span> </h2> </div> <div> <img src="https://irp.cdn-website.com/07c36367/dms3rep/multi/book_1-2-300x221.png"/> </div> <div data-rss-type="text"> <p> <span> מידע מודיעיני שהתקבל "חם מהתנור" כינס ישיבה דחופה. האובייקט שעוקבים אחריו מזה חודשים יוצא לפעולה. דריכות מורטת עצבים בחדר הישיבות. תחרות סמויה עוברת כמו זרם חשמלי בין כל אנשי הצוות ברגעים שכאלה, מי ייבחר לצאת אחריו. מקום היעד, ארץ מוסלמית מתונה יחסית, ללא עוינות גדולה מדי לישראל. הנעקב דמות מסוכנת, מיומנת וחשדנית מאוד. נקרא לו אחמד. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> נבחרים למשימה תשעה עוקבים וביניהם אני, עוקבת מנוסה ומיומנת. ראש החוליה מצטרף למשימה גם הוא. איציק. אני נעה באי שביעות רצון, כולם מתבוננים בו ובי. איציק נחשב גבר שרמנטי ומסוקס. המשיכה שלי אליו מורגשת. במאמץ רב אנו מנסים להסתיר את אהבתנו שנרקמת בסתר, בין כל המשימות החשאיות, והסכנות היומיומיות. יותר מדי כאב בסיפור הזה. איציק עזב את אשתו כיוון שחש שלא יכול יותר לבגוד בליבו. סיפר לה שהתאהב, שזה חזק ממנו, שניסה להתרחק ממני, להתנתק, אך חש שחייו נטולי כל חשיבות וערך בלעדי אהבתו האמיתית. הסביר לאשתו, כי אין הוא רוצה לשקר לא אותה ולא את עצמו. הוא חייב לנסות, לבדוק, כדי שיוכל להחליט את ההחלטה החשובה ביותר בחייו: עם מי לחיות. ללא פשרה, עם הרבה אומץ. ואמת זו הוא לא יוכל לגלות כל עוד הוא חי איתה בבית. והיא, אישה אצילית ואוהבת, בחרה להבין, ואף נתנה לו את ברכת הדרך תוך תקווה שיתעשת במהרה. מקווה בכל ליבה כי העיקרון של "מים גנובים ימתקו" יוכיח את מהותו גם במקרה זה, ועד מהרה בעלה יתפכח. אך המצב מסובך הרבה יותר. באותה העת, שמי, אחד מאנשי החוליה, היה בן זוגי לחיים. גרנו יחד בדירה של היחידה. בין שני הגברים התנהל מאבק גלוי. כוחני אך לא אלים. הסיסמה הידועה: "אם לא נהיה תלויים זה בזה, נהיה תלויים זה ליד זה" עמדה כל העת לנגד עיניהם. המפקד והפקוד ידעו היטב להפריד בין האחדות הנדרשת בשטח העוין, לבין המאבק הפרטי שהגיע לשיאו בחייהם האישיים. ואיפה אני בכל הסיפור? מוחמאת מהחיזורים ומן המלחמה, נהנית להיות במרכז הדרמה. לא יודעת במי לבחור, במה להחליט. מבוהלת, פוחדת מן התוצאות של כל בחירה, ולכן נמנעת מאמירה החלטית וברורה. ברגע זה ממש, בעצם לא שייכת ממש לאיש מהם. משמי נפרדתי זמנית כדי להרגיע את מצפוני המתייסר, ולאיציק טרם התמסרתי, לא כי לא רציתי, אלא כי זה היה גדול עלי. אני בת 23 בלבד ואם אסכים לרומן הלוהט הזה, המחירים שייגבה יהיו גבוהים מדי. יש לו תינוק מקסים בן שנה וחצי, אישה נאמנה שמוכנה לבלוע כל צפרדע שמנמנה, העיקר שיחזור הביתה, ואני, ציפור דרור חופשייה שרוצה לחוות את החיים במלוא עוצמתם. לוקחת פסק זמן מהכל. משניהם, מהחיים. מהאהבה. ובתוך כל הבלגן הזה — המשימה. שאליה, כמו במקרה אוריה החיתי ודוד המלך בגרסה נשית מודרנית, שמי לא נבחר. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> הוקצה לנו זמן מועט להתארגנות, אני נפרדת מהורי בשיחת טלפון חטופה ומודיעה להם שאעדר לזמן מה, לא ברור עד מתי. הם אינם יודעים דבר על חיי האמיתיים. סיפרתי להם שהתקבלתי לעבוד במשרד יחסי ציבור גדול, שעיקר לקוחותיו הם מחו"ל, ולכן הנסיעות הרבות והתכופות, המשכורת הטובה והתנאים המשופרים. הם נראו מאושרים. נוסף למשכורת המצוינת, צומחת לנגד עיניהם אישה עוצמתית במהירות מסחררת. מה שמישרה ביחסי ציבור יכולה לעשות לעלמה צעירה, פשוט נפלא. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> החוליה שנבחרה מתחלקת לצוותים. בכל צוות שלושה עוקבים. הצוות הראשון, עוקב אחר אחמד מרגע זה ועד הנחיתה ביעד. הצוות השני מקדים להגיע לאזור המשימה כדי ללמוד היטב את תנאי השטח, המקום ודרכי המילוט. הצוות השלישי ימשיך את המעקב לאחר הנחיתה, וישמש גיבוי לעוקבים "שישרפו", כלומר, ייחשפו על ידי האויב. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> כל אחד יודע את תפקידו. נבחרו המקצוענים והנועזים ביותר. אסור לפשל, "צל"ש או טר"ש", אין הזדמנות נוספת. המתח מתגבר לאיטו. שעת האפס מגיעה. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> צלצול הטלפון מקפיץ אותי משנתי באישון לילה, בחדרי שבמלון הזר. יש בעיה. נודע כי מקום המפגש של אחמד עם שותפיו נקבע במועדון חברים סגור ופרטי, מאובטח היטב, שהכניסה אליו היא רק לחברים מוזמנים. החבר'ה שלנו אינם יכולים לחדור אליו ולהניח בו את אמצעי העיקוב וההאזנה המשוכללים שבידם. הזמן דוחק. שבוע בלבד כדי לפתור את הבעיה. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> למחרת בערב, נשלחתי כדי לרחרח במקום, ולנסות למצוא פתרון יצירתי. אין כמו בחורה אטרקטיבית למילוי משימה שכזו. איש לא חושד בה וההורמונים הגבריים עושים את רוב העבודה הנדרשת, ועוזרים להסיט את מעט החשדנות שמתעוררת למראה הזרה החדשה. הציוד הנדרש: שמלה הדוקה שחורה וקטנה המבליטה נתוני אישיות מובהקים, נעלי עקב גבוהות ומבריקות בעלות עקב דק כעיפרון, איפור מוקפד, כפפות אלגנטיות, מבט מפתה ובעיקר חיוך רך ומזמין. נשק קטלני תמיד. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> נהג המונית עושה ככל יכולתו כדי להנעים את זמנה של התיירת המצודדת שברכבו. כבר מזמן לא נכנס לחייו דבר מה מסעיר בתוך השעמום הגדול של שגרת יומו. לכן הוא מופתע כשהוא רואה את שם הרחוב שבו היא מבקשת לסייר, נאסאר א־לאדין, הממוקם באזור תעשייתי, משרדי. אין בו חנויות לשופינג יוקרתי או מועדוני לילה נוצצים בשלל אורות, כיאה לליידי שלפניו. "בשביל מה, גיברת? בואי ניסע לרחובות שיש בהם שמלות משהו משהו, מלא נשים של שייחים מדובאי מסתובבות שם עם הנהגים הצמודים של הבעל שלהם. יא־אללה, רק אללה יודע כמה הן מבזבזות לו למסכן. אלפי דולרים. זה מקום יותר מתאים בשבילך, גיברת, ולא המקום המשעמם והחשוך שאת רוצה לנסוע אליו." בחיוך מתוק, הבטחתי לו שמיד לאחר שאראה את המקום השומם, אשמח לבלות כהמלצתו. הוא התרצה. רחרחתי באזור היעד, אספתי מידע לפני מבצע, מה שקרוי בשפתנו "מל"מ", והמשכתי בחוסר חשק מובהק לאזור הקניות ההומה בנשים עם רעלות, והן יפות כמו שרק נשים המוסתרות מכף רגל ועד ראש יכולות להיות. מסתוריות ונחשקות. מסתובבות בקבוצות קטנות יחד, כשלצידן שומר הראש המקפיד על צניעותן וכבודן. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> הנהג עזר לי לסחוב את השקיות, כשכל העת לא הפסיק לפטפט בעליזות ולספר על נפלאות עירו. בין פטפוטי הסרק הרבים, אף ציין באוזני כי באזור השומם בו ביקרנו מצוי מועדון בשם "פארוק" השייך לקבוצה אליטיסטית, סגורה, שאיש לא יודע את מעשיה. כנראה אנשי עסקים אמידים וחשובים מכל העולם. זו נותרה חידה בעיני אנשי העיר, מדוע בחרו לערוך את פגישותיהם דווקא באזור נטוש זה? אבל דבר אחד בטוח, הם נהנים מהופעות של רקדניות בטן מהטובות בעולם, שבאות להנעים לאדונים את זמנם במועדון. כמעט נישקתי מרוב שמחה את הנהג הפטפטן, שאפילו לא הבין איזה מידע משמעותי הוא מסר, ברגע זה ממש. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> אבל כמתחייב, פני נותרו באותה ארשת חייכנית וטיפשית שעטיתי על עצמי מתחילת הערב. אלוהים עד לכך, שהמידע הכי חשוב מתגלה לרוב לגמרי ב"מקרה" וזה עיקר תפקידו של העוקב, להיות בקשב דרוך, בהתבוננות רבתית על כל המתרחש בו זמנית, ובמקביל להיראות משועמם ולא בעניין כלל. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> נהג המונית הוריד אותי בפתח המלון ודאג לאיש שירות שיעזור לי לסחוב את השקיות המלאות בדברי חמד. הודיתי לו על הסיור המאורגן, ובליבי על המידע היקר מפז, שבזכותו יש לנו כעת פריצת דרך משמעותית במשימה. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> איציק המתין לי בחדרי. העברתי לו את האינפורמציה. הוא הביט בי בהערצה, נשק את ידי באבירות וזרק לחלל החדר: </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> "מתאים לך דווקא לרקוד ריקודי בטן" ועזב כדי לסגור את הקצוות הנדרשים. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> במשך ימים ארוכים ומתישים למדתי לענטז במרץ לקצב התופים והמוסיקה הערבית. יחפה מול מראה גדולה, צעיף מטבעות ססגוני ורעשני סביב ירכי העגולות, בטני השטוחה חשופה, על החזה חזיית מטבעות נוצצת, כולי מתמוגגת. המורה שלי היא סוואסאן. אחת הרקדניות המצריות המובילות. למען האמת, סוואסאן די מופתעת מהעובדה שמישהו משקיע סכום כסף כה גדול על רקדנית מתחילה, אומנם עם פוטנציאל, אבל כל־כך הרבה!? ועוד הובטח לה שאם במשך שבוע תהפוך את זו לרקדנית עם כוריאוגרפיה להופעה, מנהל הבנק שלה יהיה מרוצה. אפילו מאוד. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> בהתחלה נראה לה שזה אבוד. נראיתי לה קשוחה מדי, לא מתמסרת, מרוחקת. ובריקודי בטן הכל רך, מפתה, מתמסר, זהו ריקוד המצפין את כל סודות הנשיות. אומנם הזרה נשית מאוד בחיצוניותה, אבל בפנימיותה קרה להפחיד, גילה מבטה המהורהר. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> אלוהים עדי שהשתדלתי והתאמצתי. הבעיה לא היתה בתנועות הגוף והריקוד, את זה למדתי די מהר יחסית, הן אני רוקדת שלל סגנונות מאז גיל ארבע. הבעיה שמרוב חשאיות קשה היה לי להתמסר. וסוואסאן לא מוותרת, עובדת איתי כל יום מעלות השחר ועד שעות הליל המאוחרות. הבעיה שלי היתה להעביר את האנרגיה המפתה של הריקוד. ואז פתאום ברגע אחד זה קרה, זה פשוט קרה. לצלילי אום־כל־תום, "אינתא עומרי", הרשתי לעצמי להניח את חליפת הקשיחות בצד, ולחולל עם נשמתי וגופי את כל מסכת הייסורים הרומנטית שחוויתי לאחרונה. את הכאב של שמי, של איציק ושל אשתו ובעיקר את שלי. מאפשרת לרגש הבא מהרחם, מהלב, לחולל על הרחבה. בתום הריקוד פקחתי עיניים וראיתי את סוואסאן מנגבת דמעות של התרגשות. היא ניגשה אלי, נישקה אותי בחום על לחיי, ובלי לומר מילה אנו נפרדות, בידיעה שהצלחנו. אני רקדנית בטן. ואפילו טובה. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> כעבור יומיים, איציק מעיר אותי בדפיקה עזה על הדלת. זר פרחים צהוב, הצבע האהוב עלי, בידיו. בפיו בשורה: "התקבלת להופיע במועדון. יום חמישי הקרוב, 'אינתא עומרי', בהצלחה". </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> סוואסאן היקרה שלי, חברתי המוסלמית החדשה, דאגה לכך שאופיע במועדון. היא נתנה להם את המילה שלה, שהם לא יתאכזבו, שהזרה נפלאה. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> יום חמישי הגיע, השעה עשר בלילה. הקהל ממתין. רחש של דיבורים. אחמד משוחח בתנועות ידיים נמרצות עם חבריו לשולחן. מבט אחרון במראה. נשימה עמוקה. זהו, צריך לעלות לבמה. מחיאות הכפיים נשמעות כהלמות התופים המוכרים. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> אני מביטה למרום, מזמינה את הרוח הקדושה לחולל עם גופי, להשתמש בו כבימי קדם, עת הבתולות חוללו במקדש למען האלה, בדיוק כפי שלימדה אותי סוואסאן. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> שפת המלאכים המתנגנת בצלילי המוסיקה המזרחית מזמינה אותי אל הבמה. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> גופי מתחבר למהות הנחש. הסמל הפרעוני הקדום שעל מצחה של קליאופטרה. הקוברה. ושם, בתנועות גמישות, מתפתלות, הראש נע מצד לצד, הגוף עושה אהבה עם המוסיקה. אין קהל, רק מעשה אהבים בין החומר והרוח, הגוף והקצב, הנסתר והנגלה. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> משתנה המנגינה ועמה גם החיה. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> מנחש פתלתל אני הופכת באחת לפנתרה טורפת, ששערה השחור מבריק, פרוותה זועקת ללטיפה, מבט עיניה רושף גיצים, כולה אש ולהבה. הקהל נדרך. מביטה לצדדים, שוחרת לטרף. מפתה, עוצמתית, מאיימת, מאוימת. פנתרה. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> בסיום אני עוד שומעת את מחיאות הכפיים המשתלבות היטב עם הלמות ליבי הסוער. אחמד נראה נפעם למראה הזרה היפהפייה הזו. הוא מסמן לי בכוסו, אני יורדת מהבמה, עוטה על פניי את מסכת הביישנות המתבקשת. מכסה את גופי בצעיפים שאיתם הבלחתי בסערה לבמה, לוגמת כוס מים קרים ואז חשה בהבל פיו סמוך לאוזני. "את נהדרת, חדשה שמעתי, מאיפה?" אני מסתובבת לעברו בחן, משפילה בצניעות מה את מבטי ועונה: "איטליה". האמת, הוא לא מקשיב כלל לדבריי, מבחינתו הייתי יכולה להיות גם מהירח, כל מעייניו משתוקקים לכבוש את גופה של הזרה שהבטיח תענוגות כה רבים בתנועות הריקוד המזמינות. "את לבד פה?" הוא מתעניין, עיניו השחורות בורקות בתאווה וסורקות את הטרף שמולו. בקול ענות חלושה עניתי, כי מתרוצצת אני לבדי בסיבוב הופעות מתיש בעולם. מחייכת לעברו, מבקשת סליחתו ומבטיחה שלמחרת, בסיום ההופעה, נוכל לשוחח בנחת. הערב אני חייבת לישון. אחמד מדבר על ליבי להצטרף לכוסית עם חבריו, שממתינים בקוצר רוח לתוספת הצבעונית לשולחנם. שבעה גברים לבושים חליפות, למרביתם שפם עבות, מבט משועשע ועוגב בעיניהם, ונינוחות של גברים היודעים את כוח מעמדם והשפעתם נחה על כתפיהם. במתיקות, אני נפרדת ממנו כשההבטחה ליום המחר מרחפת באוויר. כרטיס הכניסה שלי למקום מובטח. מחר בתום ההופעה הנוספת, אבצע את מטרת המשימה במועדון — הטמנת מכשירי ההאזנה והציטוט. מה שנראה בתחילה כחסר סיכוי, הופך להיות פשוט כל־כך לפתע. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> איציק ממתין ברכבו, אוסף אותי לחדרו במלון, מכין לי קפה וממתין חרישית במיטה. אני משתרעת בזרועותיו החסונות והמחבקות, מביטה בעיניו המלטפות, ואט אט מתמסרת למגע אצבעותיו החולפות במורד גופי. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> "חתולה שלי" הוא ממלמל כשראשו בין שדיי הכבדים, ואני מתפנקת, צמאה למגע, והוא שם בשבילי, כאריה הצד את טרפו ולא מניח לו עד שהשביע את רעבונו. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> שחר מפציע, קרני השמש המסנוורות של הארץ המדברית חודרות לעיניי. פניי מרוחות באיפור הכבד, זכר להופעה הבתולית מאמש. איציק ישן לצידי שנת ישרים. סוף סוף העזתי לבחור, להפסיק לברוח. לשנות את הדפוס הרגיל והמוכר כל־כך, של "לפזר את הבלונד", מנהג ידוע של פתייניות שחורות שיער, ולהמתין שהבחור יכבוש במאמץ רב, את העגבנייה האדומה הקורצת לקונה בשוק מבין כל האחרות. הפעם בחרתי מהלב, ואני מסכימה לשלם את המחיר, מתוך אומץ וידיעה כי אותו אני רוצה. המשימה הדחופה דורשת ריכוז ודוחקת הצידה את קשקושי הרומנטיקה. עלי להיות ממוקדת ורגועה. לפתע ידו מלטפת את קימורי גבי כאילו שמע את לחשי מחשבותיי. "יפה שלי, היום זה היום. את מרגישה מוכנה?" כמה מוזר. רק לפני שעות ספורות טעם את טעם אהבתנו לראשונה, והוא מתייחס רק למה שאמור להתבצע בערב. בהלה הציפה אותי. אולי בעבורו זהו עוד סתם מפגש בשרים נטול חשיבות, ואני בשיא טיפשותי חשבתי שזו אהבה תמה? ידיו החובקות, פניו המתכרבלות בתוך שערי הארוך, שפתיו הנושקות, הרגיעו אותי. טיפשה שכמותי, לרגע חשבתי שהאהבה קודמת למחויבת שלו, לתפקיד, למדינה. אך לא אצלו. לפחות יש על מי לסמוך. אם זה היה תלוי רק בי, הייתי עלולה להינשא על כנפי הרומנטיקה, ושוכחת כי כנפיים אלה עלולות להוביל במהירות למרתפי העינויים של האויב. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> הערב מגיע, ועמו שוב הפחדים והספקות. "יהיה בסדר, יהיה בסדר, תירגעי" אני משננת כמנטרה. יורדת מהמונית בפאתי המועדון. השומר מברך אותי לשלום, ואני נכנסת בצעד בטוח — גו זקוף, הליכה אצילית, כולי מקרינה הדרה וכבוד כמתבקש. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> כבר בכניסה מנהל המועדון מבשר לי כי הלילה אני מופיעה לצלילי תזמורת חיה שמנגנת במקום. אני מחייכת אליו בביטחון ומוסיפה "לעונג הוא לי". אך פחד עז הופך את בני מעיי. על הריקוד הקודם עמלתי עם סוואסאן שעות רבות, התאמנו כיצד להזיז את גופי בכל תו ותו במוזיקה המוכרת. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> מה יקרה עכשיו? אני אפילו לא יודעת מה ינגנו, כיצד אשתלב עם הלהקה? האם יבחינו בתרמית? ההבנה כי זהו המבחן הגדול שלי כרקדנית, נוחתת עלי. האם דמעות ההתרגשות של סוואסאן היו מוצדקות? האם היא הפכה אותי לרקדנית באמת? כזו שמסוגלת לנגן את המוסיקה בעזרת תווי גופה ולהיות כלי נוסף בתזמורת? או שמא, יצרה רקדנית היודעת לבצע כתוכי ריקוד אחד מוכר בלבד? האם למדתי והפנמתי את רזי המחול הפרעוני? </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> אין ברירה אני מתעשתת. חצי שעה למופע. בהליכה קלילה ובוטחת אני ניגשת לתאם סידורים אחרונים עם מנהל התזמורת, מציגה עצמי בפניו. הוא משתאה לנוכח הפנים הלא מוכרות. חשש קל ניכר על פניו. הרי מעולם לא הופענו יחד. ואני אפילו לא ערבייה. אך הוא משנה פניו במהרה. מחייך חיוך צבוע מאוזן לאוזן ומברך אותי. לפתע הוא שם לב לתיקי האישי הצמוד בחוזקה לחיקי. באבירות ג'נטלמנית שואל אם יוכל להשגיח בעבורי על התיק. חשתי את הדם אוזל מלחיי, וחיוורון מציף את פניי מתחת לאיפור הכבד. הציוד הסמוי בתוך התיק. מצלמת וידאו זעירה, ומכשירי ציטוט שגודלם כראש סיכה, ממתינים בתוכו לשעת כושר. האם הוא מציע לי את עזרתו כי הוא חושד, או רק בגלל האבירות המזויפת שלו? לא חשתי בנוח במחיצתו. הוא נראה לי ממזר חתרן וחטטן. אפו הנשרי המעוטר שפמפם דקיק ואכזרי, שיניו העקומות והגבות העבותות והמחוברות משווים לו מראה של שדון. אני מחייכת אליו במתיקות, ולוחשת באוזנו כי בתיקי חפצים נשיים — טמפונים וכדומה. כגבר וכערבי מבוכתו נראית למרחוק והוא עוזב אותי לנפשי כדי שאספיק להתארגן להופעה. יברך האל את אפרים, האיש הטכני ביחידה. תוך יום הוא הצליח להשתיל את משדר הוידיאו הקטנטן לתוך השרשרת הזהובה והזוהרת שענדתי להופעה. חוד המצלמה מנצנץ ונראה כעוד יהלום בעדי המבהיק. והעדי נח לו בביטחון ובנוחות על שדיי העגולים שהיוו מעמד זקוף בעבורו לצילום. עוד תפקיד יעיל לזוג העופרים השובב. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> התזמורת מנגנת בלהט. אני מרחפת בחן, חשה את תווי הנגינה מלטפים ברכות את עור גופי. הופעתי מקצועית וסוחפת, אפילו יותר מליל אמש. הפעם, אני מקדישה את הריקוד לאחמד שפלרטט עמי אמש. אני דואגת שהחזה שלי יופנה לעבר השולחן שבו יושבת קבוצת הגברים, חבריו לארגון של אחמד. המשדר הזעיר מצלם בפרוטרוט כל איש מהמשתתפים, כדי שהצוות המפענח בארץ יוכל לזהותם ולאסוף את המידע הנחוץ עליהם. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> המופע נמשך כשעה. אני נהנית מכל רגע על הבמה. בסיומו, אני קדה בחינניות לקהל המריע וזורקת מבט מצודד לאחמד. מזיעה ומרוצה ניגשת לחדר ההלבשה, מחליפה בגדים וטומנת בגרביי את משדרי ההאזנה הזעירים כגוף המחט. אני מוחה את האיפור הנוזל על לחיי, אוספת את שיערי הגולש לפקעת אצילית וניגשת לבר. מתפללת שאחמד יזמין אותי ללגום כוסית משקה עם חבריו לשולחן. ואכן, ריח הבושם החריף שלו, מהול בריח אלכוהול הנודף מפיו, עולה באפי כעבור זמן לא רב. אני נענית ברצון להזמנה ומצטרפת לשולחן מרעיו. בליל השפות הסובב את השולחן מבהיר לי כי מדובר בקבוצה שחבריה מארצות שונות, אך המשותף לכולם — שנאת ישראל. השתייה המרובה בתוספת האווירה האפלולית והחשוכה, מאפשרים לי להדביק בניחותא את אמצעי הציטוט מתחת לשולחן כך שישדרו בזמן אמת, את התוכניות הסודיות שנרקמות במקום בין חברי הארגון. אחמד מכיר לי את חבריו בהתלהבות של צייד שבידיו פומה יקרת ערך. כולו מדושן עונג ומוחמא מהרקדנית שהקדישה לו תשומת לב כה רבה, עסוק בכיבוש ובהתרברבות שמשכיחים ממנו כליל את הזהירות והחשדנות המתבקשת ממשימתו. אך לעומתו, חבריו מקפידים לא לומר מילה העלולה לחשוף דבר מה עליהם או על מזימותיהם. השיחה על חיי החברה והבילויים באזור מתנהלת בעליזות. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> לאחר שווידאתי פעם נוספת כי הציוד עובד כראוי ומוסתר היטב, אני קמה מהשולחן, מתנצלת על עייפותי, נפרדת מהחבורה הרעשנית ומאפשרת לאחמד ללוותני אל מחוץ למועדון כדי שחבריי לצוות המוסתרים בתוך ואן מסחרית, יוכלו לצלמו מקרוב. המונית מגיעה. אחמד נראה מאוכזב שגם הלילה כנראה לא יזכה לטעום ממנעמי הגוף שלמולו. כשהוא מנסה לנשק אותי, אני מסבה את פניי בביישנות ומבקשת שיכבד את העובדה כי רק הכרנו. כפיצוי אני מזמינה אותו לפגוש אותי שוב בתום השבוע, לפני נסיעתי חזרה. הוא נושק במחווה אבירית לידיי, מוסר את הטלפון במלונו, ונפרד בתקווה שהגורל עוד יפגיש בינינו. הוא לא יודע עד כמה פגישה זו קרובה. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> במהלך השבוע נאסף מידע רב מתוך המועדון. נודע כי בתחילת החודש הקרוב, תשלח כמות עצומה של חומרי נפץ לישראל למטרת פיגוע המוני. שמות המפעילים, תאריך היעד והמיקום בידינו. נותרה לי עוד פעולה אחת קטנה להשלמת המשימה. קבעתי עם אחמד בחדרי המפואר שבמלון. אחמד נרגש כולו, בשעה היעודה, ריח אפטר שייב מתקתק על עורו, מצויד בתכשיט שחיפש עבורי כאות הערצה לבלרינה החדשה שלו, התייצב לבדו במפתן חדרי. פתחתי את הדלת עוטה חלוק משי בגוון אפרסק. בחיוך מצודד הזמנתי אותו להיכנס להיכל התענוגות שבדמיונו. סגרתי אחריו את הדלת ורק אז הבחין בשני המחסלים שעמדו בצד, כשאקדח עם משתיק קול בידם. מילותיו האחרונות היו: "אללה אכבר". </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> חזרתי מהמשימה מאוהבת. פעמיים. במקצוע החדש: רקדנית בטן, ובמפקד החוליה, איציק. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> שעות הטיסה חזרה היו סיוט. בטני התהפכה רק מהמחשבה על המפגש המצפה לי עם שמי, שוודאי, כמו תמיד ממתין לי בשדה כשזר פרחים בידו. מקווה שאחזור שוב לזרועותיו. כיצד יגיב? מה יחוש כשיבין שגופי נענה לליבי? אומנם, אין כמוני אמיצה בשדה הקרב, אך בשדה היחסים האינטימיים אני גיבורה קטנה מאוד. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> בטיסה כמקובל, הייתי לבדי. כל אנשי הצוות, ואיציק בתוכם, היו פזורים בטיסות שונות לצורך מידור ושמירת הסודיות, כך שלא יכולתי להתייעץ עם איש בהתלבטויותיי. החלטתי החלטה פחדנית שאדחה את הווידוי למועד אחר. דברים בטח יסתדרו מעצמם בינתיים, ניחמתי את עצמי בניסיון להשקיט את מצפוני המתייסר. </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> שמי המתין לי. ללא זר פרחים. הוא הביט בי ולא אמר דבר. התכווצתי כשנוכחתי לדעת שהוא כבר יודע. השפלתי מבט ונשקתי על לחיו. הוא לקח את המזוודה ובלא אומר הסיע אותי אל דירתי. ברכב הבנתי היטב את משמעות הביטוי "ניתן היה לחתוך בסכין את המתח ששרר בינינו". שמי הדליק את הרדיו, ברקע שר בועז שרעבי את שירו הנוגה: </span> </p> <p> <br/> </p> <p> <span> "אותך אני אוהב ודאי לאורך כל הדרך למרות שאת נסערת כבר ממישהו אחר, אותך אני אכאב ודאי יותר עם בוא הערב ואם אשכח — הלב תמיד זוכר." כאילו במאי זדוני הזמין את השיר הזה דווקא. שמי קינח את אפו, הבטתי בו, בגבר שכה אהבתי, חסון, שרירי, כשדמעות הכאב זולגות על לחיו. הגבר הקשוח שראה כבר הכל, חיסולים, פציעות, משימות מסוכנות ותמיד בקור רוח, דומע חרישית בכאב אמיתי של גבר מובס. </span> </p> <p> <span> <span>  </span> </span> </p> <p> <span> וידעתי, המחיר יהיה כבד משחשבתי. <br/> </span> </p> </div> Wed, 23 Feb 2022 08:43:57 GMT https://www.saraygelb.com/my-post thumbnail main image