חוקים וגבולות

מידע מודיעיני שהתקבל "חם מהתנור" כינס ישיבה דחופה. האובייקט שעוקבים אחריו מזה חודשים יוצא לפעולה. דריכות מורטת עצבים בחדר הישיבות. תחרות סמויה עוברת כמו זרם חשמלי בין כל אנשי הצוות ברגעים שכאלה, מי ייבחר לצאת אחריו. מקום היעד, ארץ מוסלמית מתונה יחסית, ללא עוינות גדולה מדי לישראל. הנעקב דמות מסוכנת, מיומנת וחשדנית מאוד. נקרא לו אחמד.

נבחרים למשימה תשעה עוקבים וביניהם אני, עוקבת מנוסה ומיומנת. ראש החוליה מצטרף למשימה גם הוא. איציק. אני נעה באי שביעות רצון, כולם מתבוננים בו ובי. איציק נחשב גבר שרמנטי ומסוקס. המשיכה שלי אליו מורגשת. במאמץ רב אנו מנסים להסתיר את אהבתנו שנרקמת בסתר, בין כל המשימות החשאיות, והסכנות היומיומיות. יותר מדי כאב בסיפור הזה. איציק עזב את אשתו כיוון שחש שלא יכול יותר לבגוד בליבו. סיפר לה שהתאהב, שזה חזק ממנו, שניסה להתרחק ממני, להתנתק, אך חש שחייו נטולי כל חשיבות וערך בלעדי אהבתו האמיתית. הסביר לאשתו, כי אין הוא רוצה לשקר לא אותה ולא את עצמו. הוא חייב לנסות, לבדוק, כדי שיוכל להחליט את ההחלטה החשובה ביותר בחייו: עם מי לחיות. ללא פשרה, עם הרבה אומץ. ואמת זו הוא לא יוכל לגלות כל עוד הוא חי איתה בבית. והיא, אישה אצילית ואוהבת, בחרה להבין, ואף נתנה לו את ברכת הדרך תוך תקווה שיתעשת במהרה. מקווה בכל ליבה כי העיקרון של "מים גנובים ימתקו" יוכיח את מהותו גם במקרה זה, ועד מהרה בעלה יתפכח. אך המצב מסובך הרבה יותר. באותה העת, שמי, אחד מאנשי החוליה, היה בן זוגי לחיים. גרנו יחד בדירה של היחידה. בין שני הגברים התנהל מאבק גלוי. כוחני אך לא אלים. הסיסמה הידועה: "אם לא נהיה תלויים זה בזה, נהיה תלויים זה ליד זה" עמדה כל העת לנגד עיניהם. המפקד והפקוד ידעו היטב להפריד בין האחדות הנדרשת בשטח העוין, לבין המאבק הפרטי שהגיע לשיאו בחייהם האישיים. ואיפה אני בכל הסיפור? מוחמאת מהחיזורים ומן המלחמה, נהנית להיות במרכז הדרמה. לא יודעת במי לבחור, במה להחליט. מבוהלת, פוחדת מן התוצאות של כל בחירה, ולכן נמנעת מאמירה החלטית וברורה. ברגע זה ממש, בעצם לא שייכת ממש לאיש מהם. משמי נפרדתי זמנית כדי להרגיע את מצפוני המתייסר, ולאיציק טרם התמסרתי, לא כי לא רציתי, אלא כי זה היה גדול עלי. אני בת 23 בלבד ואם אסכים לרומן הלוהט הזה, המחירים שייגבה יהיו גבוהים מדי. יש לו תינוק מקסים בן שנה וחצי, אישה נאמנה שמוכנה לבלוע כל צפרדע שמנמנה, העיקר שיחזור הביתה, ואני, ציפור דרור חופשייה שרוצה לחוות את החיים במלוא עוצמתם. לוקחת פסק זמן מהכל. משניהם, מהחיים. מהאהבה. ובתוך כל הבלגן הזה — המשימה. שאליה, כמו במקרה אוריה החיתי ודוד המלך בגרסה נשית מודרנית, שמי לא נבחר.

הוקצה לנו זמן מועט להתארגנות, אני נפרדת מהורי בשיחת טלפון חטופה ומודיעה להם שאעדר לזמן מה, לא ברור עד מתי. הם אינם יודעים דבר על חיי האמיתיים. סיפרתי להם שהתקבלתי לעבוד במשרד יחסי ציבור גדול, שעיקר לקוחותיו הם מחו"ל, ולכן הנסיעות הרבות והתכופות, המשכורת הטובה והתנאים המשופרים. הם נראו מאושרים. נוסף למשכורת המצוינת, צומחת לנגד עיניהם אישה עוצמתית במהירות מסחררת. מה שמישרה ביחסי ציבור יכולה לעשות לעלמה צעירה, פשוט נפלא.

החוליה שנבחרה מתחלקת לצוותים. בכל צוות שלושה עוקבים. הצוות הראשון, עוקב אחר אחמד מרגע זה ועד הנחיתה ביעד. הצוות השני מקדים להגיע לאזור המשימה כדי ללמוד היטב את תנאי השטח, המקום ודרכי המילוט. הצוות השלישי ימשיך את המעקב לאחר הנחיתה, וישמש גיבוי לעוקבים "שישרפו", כלומר, ייחשפו על ידי האויב.

כל אחד יודע את תפקידו. נבחרו המקצוענים והנועזים ביותר. אסור לפשל, "צל"ש או טר"ש", אין הזדמנות נוספת. המתח מתגבר לאיטו. שעת האפס מגיעה.

צלצול הטלפון מקפיץ אותי משנתי באישון לילה, בחדרי שבמלון הזר. יש בעיה. נודע כי מקום המפגש של אחמד עם שותפיו נקבע במועדון חברים סגור ופרטי, מאובטח היטב, שהכניסה אליו היא רק לחברים מוזמנים. החבר'ה שלנו אינם יכולים לחדור אליו ולהניח בו את אמצעי העיקוב וההאזנה המשוכללים שבידם. הזמן דוחק. שבוע בלבד כדי לפתור את הבעיה.

למחרת בערב, נשלחתי כדי לרחרח במקום, ולנסות למצוא פתרון יצירתי. אין כמו בחורה אטרקטיבית למילוי משימה שכזו. איש לא חושד בה וההורמונים הגבריים עושים את רוב העבודה הנדרשת, ועוזרים להסיט את מעט החשדנות שמתעוררת למראה הזרה החדשה. הציוד הנדרש: שמלה הדוקה שחורה וקטנה המבליטה נתוני אישיות מובהקים, נעלי עקב גבוהות ומבריקות בעלות עקב דק כעיפרון, איפור מוקפד, כפפות אלגנטיות, מבט מפתה ובעיקר חיוך רך ומזמין. נשק קטלני תמיד.

נהג המונית עושה ככל יכולתו כדי להנעים את זמנה של התיירת המצודדת שברכבו. כבר מזמן לא נכנס לחייו דבר מה מסעיר בתוך השעמום הגדול של שגרת יומו. לכן הוא מופתע כשהוא רואה את שם הרחוב שבו היא מבקשת לסייר, נאסאר א־לאדין, הממוקם באזור תעשייתי, משרדי. אין בו חנויות לשופינג יוקרתי או מועדוני לילה נוצצים בשלל אורות, כיאה לליידי שלפניו. "בשביל מה, גיברת? בואי ניסע לרחובות שיש בהם שמלות משהו משהו, מלא נשים של שייחים מדובאי מסתובבות שם עם הנהגים הצמודים של הבעל שלהם. יא־אללה, רק אללה יודע כמה הן מבזבזות לו למסכן. אלפי דולרים. זה מקום יותר מתאים בשבילך, גיברת, ולא המקום המשעמם והחשוך שאת רוצה לנסוע אליו." בחיוך מתוק, הבטחתי לו שמיד לאחר שאראה את המקום השומם, אשמח לבלות כהמלצתו. הוא התרצה. רחרחתי באזור היעד, אספתי מידע לפני מבצע, מה שקרוי בשפתנו "מל"מ", והמשכתי בחוסר חשק מובהק לאזור הקניות ההומה בנשים עם רעלות, והן יפות כמו שרק נשים המוסתרות מכף רגל ועד ראש יכולות להיות. מסתוריות ונחשקות. מסתובבות בקבוצות קטנות יחד, כשלצידן שומר הראש המקפיד על צניעותן וכבודן.

הנהג עזר לי לסחוב את השקיות, כשכל העת לא הפסיק לפטפט בעליזות ולספר על נפלאות עירו. בין פטפוטי הסרק הרבים, אף ציין באוזני כי באזור השומם בו ביקרנו מצוי מועדון בשם "פארוק" השייך לקבוצה אליטיסטית, סגורה, שאיש לא יודע את מעשיה. כנראה אנשי עסקים אמידים וחשובים מכל העולם. זו נותרה חידה בעיני אנשי העיר, מדוע בחרו לערוך את פגישותיהם דווקא באזור נטוש זה? אבל דבר אחד בטוח, הם נהנים מהופעות של רקדניות בטן מהטובות בעולם, שבאות להנעים לאדונים את זמנם במועדון. כמעט נישקתי מרוב שמחה את הנהג הפטפטן, שאפילו לא הבין איזה מידע משמעותי הוא מסר, ברגע זה ממש.

אבל כמתחייב, פני נותרו באותה ארשת חייכנית וטיפשית שעטיתי על עצמי מתחילת הערב. אלוהים עד לכך, שהמידע הכי חשוב מתגלה לרוב לגמרי ב"מקרה" וזה עיקר תפקידו של העוקב, להיות בקשב דרוך, בהתבוננות רבתית על כל המתרחש בו זמנית, ובמקביל להיראות משועמם ולא בעניין כלל.

נהג המונית הוריד אותי בפתח המלון ודאג לאיש שירות שיעזור לי לסחוב את השקיות המלאות בדברי חמד. הודיתי לו על הסיור המאורגן, ובליבי על המידע היקר מפז, שבזכותו יש לנו כעת פריצת דרך משמעותית במשימה.

איציק המתין לי בחדרי. העברתי לו את האינפורמציה. הוא הביט בי בהערצה, נשק את ידי באבירות וזרק לחלל החדר:

"מתאים לך דווקא לרקוד ריקודי בטן" ועזב כדי לסגור את הקצוות הנדרשים.

במשך ימים ארוכים ומתישים למדתי לענטז במרץ לקצב התופים והמוסיקה הערבית. יחפה מול מראה גדולה, צעיף מטבעות ססגוני ורעשני סביב ירכי העגולות, בטני השטוחה חשופה, על החזה חזיית מטבעות נוצצת, כולי מתמוגגת. המורה שלי היא סוואסאן. אחת הרקדניות המצריות המובילות. למען האמת, סוואסאן די מופתעת מהעובדה שמישהו משקיע סכום כסף כה גדול על רקדנית מתחילה, אומנם עם פוטנציאל, אבל כל־כך הרבה!? ועוד הובטח לה שאם במשך שבוע תהפוך את זו לרקדנית עם כוריאוגרפיה להופעה, מנהל הבנק שלה יהיה מרוצה. אפילו מאוד.

בהתחלה נראה לה שזה אבוד. נראיתי לה קשוחה מדי, לא מתמסרת, מרוחקת. ובריקודי בטן הכל רך, מפתה, מתמסר, זהו ריקוד המצפין את כל סודות הנשיות. אומנם הזרה נשית מאוד בחיצוניותה, אבל בפנימיותה קרה להפחיד, גילה מבטה המהורהר.

אלוהים עדי שהשתדלתי והתאמצתי. הבעיה לא היתה בתנועות הגוף והריקוד, את זה למדתי די מהר יחסית, הן אני רוקדת שלל סגנונות מאז גיל ארבע. הבעיה שמרוב חשאיות קשה היה לי להתמסר. וסוואסאן לא מוותרת, עובדת איתי כל יום מעלות השחר ועד שעות הליל המאוחרות. הבעיה שלי היתה להעביר את האנרגיה המפתה של הריקוד. ואז פתאום ברגע אחד זה קרה, זה פשוט קרה. לצלילי אום־כל־תום, "אינתא עומרי", הרשתי לעצמי להניח את חליפת הקשיחות בצד, ולחולל עם נשמתי וגופי את כל מסכת הייסורים הרומנטית שחוויתי לאחרונה. את הכאב של שמי, של איציק ושל אשתו ובעיקר את שלי. מאפשרת לרגש הבא מהרחם, מהלב, לחולל על הרחבה. בתום הריקוד פקחתי עיניים וראיתי את סוואסאן מנגבת דמעות של התרגשות. היא ניגשה אלי, נישקה אותי בחום על לחיי, ובלי לומר מילה אנו נפרדות, בידיעה שהצלחנו. אני רקדנית בטן. ואפילו טובה.

כעבור יומיים, איציק מעיר אותי בדפיקה עזה על הדלת. זר פרחים צהוב, הצבע האהוב עלי, בידיו. בפיו בשורה: "התקבלת להופיע במועדון. יום חמישי הקרוב, 'אינתא עומרי', בהצלחה".

סוואסאן היקרה שלי, חברתי המוסלמית החדשה, דאגה לכך שאופיע במועדון. היא נתנה להם את המילה שלה, שהם לא יתאכזבו, שהזרה נפלאה.

יום חמישי הגיע, השעה עשר בלילה. הקהל ממתין. רחש של דיבורים. אחמד משוחח בתנועות ידיים נמרצות עם חבריו לשולחן. מבט אחרון במראה. נשימה עמוקה. זהו, צריך לעלות לבמה. מחיאות הכפיים נשמעות כהלמות התופים המוכרים.

אני מביטה למרום, מזמינה את הרוח הקדושה לחולל עם גופי, להשתמש בו כבימי קדם, עת הבתולות חוללו במקדש למען האלה, בדיוק כפי שלימדה אותי סוואסאן.

שפת המלאכים המתנגנת בצלילי המוסיקה המזרחית מזמינה אותי אל הבמה.

גופי מתחבר למהות הנחש. הסמל הפרעוני הקדום שעל מצחה של קליאופטרה. הקוברה. ושם, בתנועות גמישות, מתפתלות, הראש נע מצד לצד, הגוף עושה אהבה עם המוסיקה. אין קהל, רק מעשה אהבים בין החומר והרוח, הגוף והקצב, הנסתר והנגלה.

משתנה המנגינה ועמה גם החיה.

מנחש פתלתל אני הופכת באחת לפנתרה טורפת, ששערה השחור מבריק, פרוותה זועקת ללטיפה, מבט עיניה רושף גיצים, כולה אש ולהבה. הקהל נדרך. מביטה לצדדים, שוחרת לטרף. מפתה, עוצמתית, מאיימת, מאוימת. פנתרה.

בסיום אני עוד שומעת את מחיאות הכפיים המשתלבות היטב עם הלמות ליבי הסוער. אחמד נראה נפעם למראה הזרה היפהפייה הזו. הוא מסמן לי בכוסו, אני יורדת מהבמה, עוטה על פניי את מסכת הביישנות המתבקשת. מכסה את גופי בצעיפים שאיתם הבלחתי בסערה לבמה, לוגמת כוס מים קרים ואז חשה בהבל פיו סמוך לאוזני. "את נהדרת, חדשה שמעתי, מאיפה?" אני מסתובבת לעברו בחן, משפילה בצניעות מה את מבטי ועונה: "איטליה". האמת, הוא לא מקשיב כלל לדבריי, מבחינתו הייתי יכולה להיות גם מהירח, כל מעייניו משתוקקים לכבוש את גופה של הזרה שהבטיח תענוגות כה רבים בתנועות הריקוד המזמינות. "את לבד פה?" הוא מתעניין, עיניו השחורות בורקות בתאווה וסורקות את הטרף שמולו. בקול ענות חלושה עניתי, כי מתרוצצת אני לבדי בסיבוב הופעות מתיש בעולם. מחייכת לעברו, מבקשת סליחתו ומבטיחה שלמחרת, בסיום ההופעה, נוכל לשוחח בנחת. הערב אני חייבת לישון. אחמד מדבר על ליבי להצטרף לכוסית עם חבריו, שממתינים בקוצר רוח לתוספת הצבעונית לשולחנם. שבעה גברים לבושים חליפות, למרביתם שפם עבות, מבט משועשע ועוגב בעיניהם, ונינוחות של גברים היודעים את כוח מעמדם והשפעתם נחה על כתפיהם. במתיקות, אני נפרדת ממנו כשההבטחה ליום המחר מרחפת באוויר. כרטיס הכניסה שלי למקום מובטח. מחר בתום ההופעה הנוספת, אבצע את מטרת המשימה במועדון — הטמנת מכשירי ההאזנה והציטוט. מה שנראה בתחילה כחסר סיכוי, הופך להיות פשוט כל־כך לפתע.

איציק ממתין ברכבו, אוסף אותי לחדרו במלון, מכין לי קפה וממתין חרישית במיטה. אני משתרעת בזרועותיו החסונות והמחבקות, מביטה בעיניו המלטפות, ואט אט מתמסרת למגע אצבעותיו החולפות במורד גופי.

"חתולה שלי" הוא ממלמל כשראשו בין שדיי הכבדים, ואני מתפנקת, צמאה למגע, והוא שם בשבילי, כאריה הצד את טרפו ולא מניח לו עד שהשביע את רעבונו.

שחר מפציע, קרני השמש המסנוורות של הארץ המדברית חודרות לעיניי. פניי מרוחות באיפור הכבד, זכר להופעה הבתולית מאמש. איציק ישן לצידי שנת ישרים. סוף סוף העזתי לבחור, להפסיק לברוח. לשנות את הדפוס הרגיל והמוכר כל־כך, של "לפזר את הבלונד", מנהג ידוע של פתייניות שחורות שיער, ולהמתין שהבחור יכבוש במאמץ רב, את העגבנייה האדומה הקורצת לקונה בשוק מבין כל האחרות. הפעם בחרתי מהלב, ואני מסכימה לשלם את המחיר, מתוך אומץ וידיעה כי אותו אני רוצה. המשימה הדחופה דורשת ריכוז ודוחקת הצידה את קשקושי הרומנטיקה. עלי להיות ממוקדת ורגועה. לפתע ידו מלטפת את קימורי גבי כאילו שמע את לחשי מחשבותיי. "יפה שלי, היום זה היום. את מרגישה מוכנה?" כמה מוזר. רק לפני שעות ספורות טעם את טעם אהבתנו לראשונה, והוא מתייחס רק למה שאמור להתבצע בערב. בהלה הציפה אותי. אולי בעבורו זהו עוד סתם מפגש בשרים נטול חשיבות, ואני בשיא טיפשותי חשבתי שזו אהבה תמה? ידיו החובקות, פניו המתכרבלות בתוך שערי הארוך, שפתיו הנושקות, הרגיעו אותי. טיפשה שכמותי, לרגע חשבתי שהאהבה קודמת למחויבת שלו, לתפקיד, למדינה. אך לא אצלו. לפחות יש על מי לסמוך. אם זה היה תלוי רק בי, הייתי עלולה להינשא על כנפי הרומנטיקה, ושוכחת כי כנפיים אלה עלולות להוביל במהירות למרתפי העינויים של האויב.

הערב מגיע, ועמו שוב הפחדים והספקות. "יהיה בסדר, יהיה בסדר, תירגעי" אני משננת כמנטרה. יורדת מהמונית בפאתי המועדון. השומר מברך אותי לשלום, ואני נכנסת בצעד בטוח — גו זקוף, הליכה אצילית, כולי מקרינה הדרה וכבוד כמתבקש.

כבר בכניסה מנהל המועדון מבשר לי כי הלילה אני מופיעה לצלילי תזמורת חיה שמנגנת במקום. אני מחייכת אליו בביטחון ומוסיפה "לעונג הוא לי". אך פחד עז הופך את בני מעיי. על הריקוד הקודם עמלתי עם סוואסאן שעות רבות, התאמנו כיצד להזיז את גופי בכל תו ותו במוזיקה המוכרת.

מה יקרה עכשיו? אני אפילו לא יודעת מה ינגנו, כיצד אשתלב עם הלהקה? האם יבחינו בתרמית? ההבנה כי זהו המבחן הגדול שלי כרקדנית, נוחתת עלי. האם דמעות ההתרגשות של סוואסאן היו מוצדקות? האם היא הפכה אותי לרקדנית באמת? כזו שמסוגלת לנגן את המוסיקה בעזרת תווי גופה ולהיות כלי נוסף בתזמורת? או שמא, יצרה רקדנית היודעת לבצע כתוכי ריקוד אחד מוכר בלבד? האם למדתי והפנמתי את רזי המחול הפרעוני?

אין ברירה אני מתעשתת. חצי שעה למופע. בהליכה קלילה ובוטחת אני ניגשת לתאם סידורים אחרונים עם מנהל התזמורת, מציגה עצמי בפניו. הוא משתאה לנוכח הפנים הלא מוכרות. חשש קל ניכר על פניו. הרי מעולם לא הופענו יחד. ואני אפילו לא ערבייה. אך הוא משנה פניו במהרה. מחייך חיוך צבוע מאוזן לאוזן ומברך אותי. לפתע הוא שם לב לתיקי האישי הצמוד בחוזקה לחיקי. באבירות ג'נטלמנית שואל אם יוכל להשגיח בעבורי על התיק. חשתי את הדם אוזל מלחיי, וחיוורון מציף את פניי מתחת לאיפור הכבד. הציוד הסמוי בתוך התיק. מצלמת וידאו זעירה, ומכשירי ציטוט שגודלם כראש סיכה, ממתינים בתוכו לשעת כושר. האם הוא מציע לי את עזרתו כי הוא חושד, או רק בגלל האבירות המזויפת שלו? לא חשתי בנוח במחיצתו. הוא נראה לי ממזר חתרן וחטטן. אפו הנשרי המעוטר שפמפם דקיק ואכזרי, שיניו העקומות והגבות העבותות והמחוברות משווים לו מראה של שדון. אני מחייכת אליו במתיקות, ולוחשת באוזנו כי בתיקי חפצים נשיים — טמפונים וכדומה. כגבר וכערבי מבוכתו נראית למרחוק והוא עוזב אותי לנפשי כדי שאספיק להתארגן להופעה. יברך האל את אפרים, האיש הטכני ביחידה. תוך יום הוא הצליח להשתיל את משדר הוידיאו הקטנטן לתוך השרשרת הזהובה והזוהרת שענדתי להופעה. חוד המצלמה מנצנץ ונראה כעוד יהלום בעדי המבהיק. והעדי נח לו בביטחון ובנוחות על שדיי העגולים שהיוו מעמד זקוף בעבורו לצילום. עוד תפקיד יעיל לזוג העופרים השובב.

התזמורת מנגנת בלהט. אני מרחפת בחן, חשה את תווי הנגינה מלטפים ברכות את עור גופי. הופעתי מקצועית וסוחפת, אפילו יותר מליל אמש. הפעם, אני מקדישה את הריקוד לאחמד שפלרטט עמי אמש. אני דואגת שהחזה שלי יופנה לעבר השולחן שבו יושבת קבוצת הגברים, חבריו לארגון של אחמד. המשדר הזעיר מצלם בפרוטרוט כל איש מהמשתתפים, כדי שהצוות המפענח בארץ יוכל לזהותם ולאסוף את המידע הנחוץ עליהם.

המופע נמשך כשעה. אני נהנית מכל רגע על הבמה. בסיומו, אני קדה בחינניות לקהל המריע וזורקת מבט מצודד לאחמד. מזיעה ומרוצה ניגשת לחדר ההלבשה, מחליפה בגדים וטומנת בגרביי את משדרי ההאזנה הזעירים כגוף המחט. אני מוחה את האיפור הנוזל על לחיי, אוספת את שיערי הגולש לפקעת אצילית וניגשת לבר. מתפללת שאחמד יזמין אותי ללגום כוסית משקה עם חבריו לשולחן. ואכן, ריח הבושם החריף שלו, מהול בריח אלכוהול הנודף מפיו, עולה באפי כעבור זמן לא רב. אני נענית ברצון להזמנה ומצטרפת לשולחן מרעיו. בליל השפות הסובב את השולחן מבהיר לי כי מדובר בקבוצה שחבריה מארצות שונות, אך המשותף לכולם — שנאת ישראל. השתייה המרובה בתוספת האווירה האפלולית והחשוכה, מאפשרים לי להדביק בניחותא את אמצעי הציטוט מתחת לשולחן כך שישדרו בזמן אמת, את התוכניות הסודיות שנרקמות במקום בין חברי הארגון. אחמד מכיר לי את חבריו בהתלהבות של צייד שבידיו פומה יקרת ערך. כולו מדושן עונג ומוחמא מהרקדנית שהקדישה לו תשומת לב כה רבה, עסוק בכיבוש ובהתרברבות שמשכיחים ממנו כליל את הזהירות והחשדנות המתבקשת ממשימתו. אך לעומתו, חבריו מקפידים לא לומר מילה העלולה לחשוף דבר מה עליהם או על מזימותיהם. השיחה על חיי החברה והבילויים באזור מתנהלת בעליזות.

לאחר שווידאתי פעם נוספת כי הציוד עובד כראוי ומוסתר היטב, אני קמה מהשולחן, מתנצלת על עייפותי, נפרדת מהחבורה הרעשנית ומאפשרת לאחמד ללוותני אל מחוץ למועדון כדי שחבריי לצוות המוסתרים בתוך ואן מסחרית, יוכלו לצלמו מקרוב. המונית מגיעה. אחמד נראה מאוכזב שגם הלילה כנראה לא יזכה לטעום ממנעמי הגוף שלמולו. כשהוא מנסה לנשק אותי, אני מסבה את פניי בביישנות ומבקשת שיכבד את העובדה כי רק הכרנו. כפיצוי אני מזמינה אותו לפגוש אותי שוב בתום השבוע, לפני נסיעתי חזרה. הוא נושק במחווה אבירית לידיי, מוסר את הטלפון במלונו, ונפרד בתקווה שהגורל עוד יפגיש בינינו. הוא לא יודע עד כמה פגישה זו קרובה.

במהלך השבוע נאסף מידע רב מתוך המועדון. נודע כי בתחילת החודש הקרוב, תשלח כמות עצומה של חומרי נפץ לישראל למטרת פיגוע המוני. שמות המפעילים, תאריך היעד והמיקום בידינו. נותרה לי עוד פעולה אחת קטנה להשלמת המשימה. קבעתי עם אחמד בחדרי המפואר שבמלון. אחמד נרגש כולו, בשעה היעודה, ריח אפטר שייב מתקתק על עורו, מצויד בתכשיט שחיפש עבורי כאות הערצה לבלרינה החדשה שלו, התייצב לבדו במפתן חדרי. פתחתי את הדלת עוטה חלוק משי בגוון אפרסק. בחיוך מצודד הזמנתי אותו להיכנס להיכל התענוגות שבדמיונו. סגרתי אחריו את הדלת ורק אז הבחין בשני המחסלים שעמדו בצד, כשאקדח עם משתיק קול בידם. מילותיו האחרונות היו: "אללה אכבר".

חזרתי מהמשימה מאוהבת. פעמיים. במקצוע החדש: רקדנית בטן, ובמפקד החוליה, איציק.

שעות הטיסה חזרה היו סיוט. בטני התהפכה רק מהמחשבה על המפגש המצפה לי עם שמי, שוודאי, כמו תמיד ממתין לי בשדה כשזר פרחים בידו. מקווה שאחזור שוב לזרועותיו. כיצד יגיב? מה יחוש כשיבין שגופי נענה לליבי? אומנם, אין כמוני אמיצה בשדה הקרב, אך בשדה היחסים האינטימיים אני גיבורה קטנה מאוד.

בטיסה כמקובל, הייתי לבדי. כל אנשי הצוות, ואיציק בתוכם, היו פזורים בטיסות שונות לצורך מידור ושמירת הסודיות, כך שלא יכולתי להתייעץ עם איש בהתלבטויותיי. החלטתי החלטה פחדנית שאדחה את הווידוי למועד אחר. דברים בטח יסתדרו מעצמם בינתיים, ניחמתי את עצמי בניסיון להשקיט את מצפוני המתייסר.

שמי המתין לי. ללא זר פרחים. הוא הביט בי ולא אמר דבר. התכווצתי כשנוכחתי לדעת שהוא כבר יודע. השפלתי מבט ונשקתי על לחיו. הוא לקח את המזוודה ובלא אומר הסיע אותי אל דירתי. ברכב הבנתי היטב את משמעות הביטוי "ניתן היה לחתוך בסכין את המתח ששרר בינינו". שמי הדליק את הרדיו, ברקע שר בועז שרעבי את שירו הנוגה:

"אותך אני אוהב ודאי לאורך כל הדרך למרות שאת נסערת כבר ממישהו אחר, אותך אני אכאב ודאי יותר עם בוא הערב ואם אשכח — הלב תמיד זוכר." כאילו במאי זדוני הזמין את השיר הזה דווקא. שמי קינח את אפו, הבטתי בו, בגבר שכה אהבתי, חסון, שרירי, כשדמעות הכאב זולגות על לחיו. הגבר הקשוח שראה כבר הכל, חיסולים, פציעות, משימות מסוכנות ותמיד בקור רוח, דומע חרישית בכאב אמיתי של גבר מובס.



וידעתי, המחיר יהיה כבד משחשבתי.