המערך המשפחתי

כל ילד שנולד למשפחה נולד למשפחה אחרת, להורים אחרים…(ההורים אוהבים את כל הילדים אבל מידת הקרבה שלהם לילדים שונה) למצב כלכלי אחר וכד’.

הילד הראשון נולד לזוג צעיר בתחילת דרכו, אולי המצב הכלכלי עדיין לא מגובש, מחפשים בית, נמצאים בתחילת הקריירה, התקשורת שלו היא מול שני (הורים) מבוגרים. הוא הופך את ההורים מזוג למשפחה. הוא הופך להיות בכור רק כשנולד אח, עד אז הוא גדל כילד יחיד.

הילד השני נולד למשפחה קצת יותר מבוססת, ההורים כבר נמצאים במקום אחר בחיים, יש בית, להורים יש כבר קצת יותר ניסיון, הם התגלחו כבר על הילד הראשון וכבר יודעים מה מוצא חן בעיניהם ומה לא. הוא נולד לבית עם ערכים שכבר התבססו.

הילד השני צריך לתקשר גם עם שני מבוגרים ועוד ילד. כבר בתחילת האינטראקציה ביניהם עלול להיות משבר, כי הילד הבכור מרגיש שהחוזה הלא כתוב שלו עם ההורים הופר. עד עכשיו הוא היה פאר היצירה, וכולם התלהבו רק ממנו, פתאום תשומת הלב וההתלהבות עוברים לתינוק החדש. הוא היה הקטן ופתאום הוא נהיה “הגדול”, ובתור הגדול הוא צריך להיות אחראי ויש לו תפקידים – לעזור, ללמד את הקטן, לשמור עליו…

לכן כשהילד השני מגיע בד”כ הורים או מפצים את הבכור ‘המסכן’ או כועסים על היחס שלו לאח הטרי… כשמה שהם צריכים לעשות זה להמשיך לשמור על הראשוניות והייחודיות של הבכור ועדיין לתת מקום וחשיבות גם לילד השני.

ילד שגדל במשפחה שלימדה אותו להיות מועיל, תורם, מתנסה – יש לו יותר כלים להבין ולהתמודד עם המצב החדש. לעומת זאת ילד שגדל כ”נסיך” במשפחה שמגוננת ומפנקת מדי, יהיה לו קושי יותר גדול להתמודד עם הולדת האח.

הילד השלישי מגיע להורים שכבר עייפים. מה שנקרא “השלישי גדל לבד”…בין שני האחים שלו כבר יש מערכת יחסים, והוא צריך למצוא את מקומו במשפחה יותר מורכבת.

ברגע שהילד השלישי מגיע למשפחה, הבכור כבר התנסה בחוויה הזו פעם אחת ולשני נפתחות הרבה אופציות חדשות. עכשיו לשני יש החלטות שהוא צריך לקבל. למי להיות יותר קרוב, עם מי כדאי לעשות קואליציה, האם להיות החבר הכי טוב של הגדול או דווקא להחזיר לו על כל מה שהוא עשה לי עד היום ולהיות החבר הכי טוב של הקטן. הוא גם יכול לאמץ את התפקיד של הגדול לעומת האח הקטן שנולד.

תאומים – גם בין תאומים יש מערך משפחתי, כי מישהו תמיד נולד ראשון, גם אם זה בהפרש של דקה…הסיפור נמצא בתוך המשפחה. ז”א שהמערך המשפחתי מתקיים

למרות שאין את המשתנה של הפרש הגיל. עדיין כל אחד מהתאומים לוקח תפקיד שונה.

טריטוריה – לכל אחד מהילדים יש משימה במשפחה והיא למצוא את מקומו ביחס לילדים האחרים בבית. למצוא את דרכו להשתייך, ביחס להורים ולאחים. לגלות מה יביא לו את הערך שלו ויעשה אותו ייחודי בתוך המשפחה (בהתחשב בעובדה שיש פה עוד כמה אחים…).

הילד, בתהליך התפתחותו, מכניס עצמו לנישה שהיא הטריטוריה הייחודית שלו בתוך המשפחה. הוא מנכס את הנישה הזו אליו ואנחנו קוראים לזה בטעות “אופי”. יחד עם זאת, כאשר ילד קבע לעצמו טריטוריה מאוד נוקשה ומצומצמת, תפקיד המשפחה הוא דווקא לעשות הרחבה.

איך מרחיבים ולא מקבעים טריטוריה?

דוגמא: ילדה מאוד וותרנית. מתוך נוחות של ההורים, כשהייתה קטנה קיבלה מהם הרבה חיזוקים על כך שהיא מוותרת לאחיה ועכשיו כשהיא מיישמת את זה גם במקומות אחרים מחוץ לבית, ההורים לא מרוצים.

עוד דוגמא, כשילד שופך את השוקו על הרצפה ואחותו באה ‘לספר’ לאמא. אם נגיד לה כל הכבוד שהיא באה לספר אנחנו מחזקים את שתי ההתנהגויות (אם היא הילדה הטובה אז הוא חייב להמשיך לשפוך את השוקו, אין לו ברירה, כי הכיסא של הטובה כבר נתפס…והיא חייבת להמשיך תמיד להיות טובה). לילדה שבאה להלשין יש תנאי צר מאוד שרק כשהיא מרצה אותנו היא אהובה. בתפיסה שלה אם היא תעיז לא להיות מושלמת ומדהימה לא יאהבו אותה. אנחנו רוצים להרחיב לה את התנאי, שגם אם היא לא מרצה, או עושה טעויות, עדיין נאהב אותה. והדרך לעשות את זה היא דרך שיחות משפחתיות. לכנס את המשפחה לשיחה. להגיד להם שהם נהדרים ואנחנו אוהבים את כולם, וששמנו לב למשהו שחוזר על עצמו… להציף או לשקף להם את הטריטוריות (מבלי להגיד מה טוב ומה רע), “שמתי לב שעד היום כל פעם שעמוס שופך את השוקו, מיטל באה להגיד לנו. מיטל – אני נורא שמחה שאת ילדה אחראית, אבל זה לא צריך להיות התפקיד שלך. מהיום מי ששופך את השוקו הוא מנקה. אני מצפה מכם שתשתפו פעולה ותסתדרו ביניכם. בפעם הבאה אם את רואה שעמוס שפך את השוקו שלו אם את רוצה את יכולה להציע לו לעזור לו לנקות את זה ביחד.

דוגמא נוספת: כשילד אחד לוקח את תפקיד העוזר וכל השאר פרזיטים… כנ”ל – מכנסים שיחה משפחתית ובה משקפים לילדים את המצב שהיה עד היום ומה הולך להיות מעכשיו והלאה. “נכון שעד היום יוסי תמיד סידר / שטף כלים / הוריד את הפח, אבל זה לא רק הכלים, הבלגן והאשפה של יוסי, זה של כולנו ולכן מהיום כולנו עוזרים בבית. בכל יום ילד אחר יהיה אחראי על…. אתם יכולים להתחלף ביניכם אם אתם רוצים…”

(המסר הלא מילולי לילדים הוא “נכון שכיסא אחד כבר היה תפוס, אבל גם לך מותר להשתמש בו לפעמים. בכל מקרה נאהב אותך”).

ז”א שאם הילד הראשון היה ילד טוב ומרצה, רוב הסיכויים שהילד השני יהיה מרדן… או ילד עם התפרצות אנרגטית או הילד המסכן והמקופח… כי הכיסא של הילד הטוב כבר תפוס. השני חייב למצוא לו טריטוריה פנויה. כך גם לגבי קצב התפתחות – אם הראשון התפתח לאט, השני יתפתח מהר…ולהפך.

מהילד השני כבר לא מתפעלים יותר מדי… מישהו כבר עשה הכל לפניו… הוא לא מקבל את ההתלהבות והראשוניות שקיבל אחיו הבכור…ומגיע לו לקבל! וכשהילד השלישי מגיע, השני הופך להיות הילד שהכי פחות מתייחסים אליו… (והילד השלישי זה כבר “מתיקות מסוכנת” – הוא מהמם וקטן…)

בד”כ כשמגיע למשפחה אח חדש, הילד הראשון נתקל לראשונה בהתנהגות חדשה שלא היה מודע לקיומה, הילד החדש עושה משהו שונה ממה שהוא רגיל לעשות והוא מנסה את ההתנהגות החדשה ומחקה אותו. ואז פתאום ילד שעד היום היה ילד שקט ונחמד, ועוזר (ילד מרצה) לומד פתאום להגיד “לא רוצה” או לזרוק את הצעצועים, או כל דבר אחר שראה את אח שלו עושה. וההורים מיד נוזפים בו “מה קרה לך?! זה לא מתאים לך להתנהג ככה” ומזועזעים מההשפעה הרעה שיש לאח…תמיד תהיה השפעה בין אחים, זה לא דבר שאפשר, צריך או כדאי להימנע ממנו. זה בסדר גמור שילד מנסה גם משהו אחר ולא מקובע בדפוס התנהגות אחד. ההורים צריכים לקבל את זה שהילד מנסה אופציות חדשות שהוא ראה ולהבין שזו גמישות הסתגלותית וזה בסדר ולא להגיב בהשוואה ואכזבה. הורים צריכים לאפשר תחלופה בתפקידים בין הילדים ולקבל גם “התנהגות פחות נוחה” ומרצה.

על ההורים למצוא את הדרך לאפשר לכל אחד מהילדים את תחושת הייחודיות שלו, אבל לא היחידניות (הם לא ילדים יחידים במשפחה). בסופו של דבר, היחסים בין האחים מעצבים את אישיותו של הילד.

תפקיד ההורים להיות מודעים לתהליך שהילדים עוברים, בחיפוש אחר הייחודיות שלהם ומקומם בין האחים, ולתמלל את זה לילד. רצוי שהורים ימנעו מלתת שמות לטריטוריות האלה או ימנעו מלהתייחס לזה כאל טריטוריה (לא להדביק תווית), אלא יגמישו את הטריטוריות האלה.

השוואות שהורים עושים בין ילדים מקצינות את הטריטוריה של כל ילד ויוצרות תחרותיות בין הילדים. ככל שאני משווה כך אני מקצין את העמדות בתוך המשפחה. הדרך הנכונה להתנהל מול הילדים היא להתייחס אליהם כמעמד אחד בבית, הילדים ביחד בסירה אחת. כשאנחנו רוצים לבקש משהו, להגיד משהו, אנחנו פונים אל “הילדים”.

התערבות בין אחים –

בד”כ הילדים רבים על משאבים – אם זה תשומת הלב של ההורים או משחקים וצעצועים, שאגב, גם כשזה סביב משחק, עדיין ההתכוננות היא להפעיל את ההורים.

מתוך הרצון של ההורים להפסיק את המריבות בין הילדים, לעיתים ההורים יוצרים אווירה תחרותית ודיכוטומית. בדרך שבה ההורים מתערבים (למשל, התייחסות לילד אחד בתוך האינטראקציה) הילדים לא לומדים לתקשר זה עם זה ומתרחקים אחד מהשני. הורים צריכים לזכור שצריך 2 לטנגו…לא לחפש מה קרה, מי אשם או מי התחיל, לא לנסות להיות בורר ולקבוע מה האמת. תפקידנו להגן על הילדים מפני אלימות פשוט בכך שנפריד ביניהם, לנסות להרגיע ולהגיד להם שלא יפגעו אחד בשני אבל לא להיכנס לתוך המריבה.

כשיש מריבה בין אחים, עלינו לדבר אליהם ביחד ועדיף לעשות את זה באמירות כלליות על איך מתנהגים אצלנו בבית (אני סומכת עליכם שתפתרו את הבעיה ביניכם, אצלנו בבית לא מרביצים / מקללים, אני לא אוהבת לשמוע את הדיבורים האלה בבית, אני לא מוכנה ש…)ולא להתייחס לכל אחד מהם בנפרד, ולנקוט עמדה (הוא התחיל, הוא אשם, הוא המסכן – הקרבן שמציקים לו), להימנע מהערות או נזיפות אישיות על חשבון האחר . המטרה שלי היא להוציא את עצמי (ההורה) בתור הקהל שמוחא כפיים לילדים בהצגה, כי אז יהיה לי גם הדרן, אני רק אחזק את זה. זה לא אומר שאנחנו אף פעם לא מתערבים ומזניחים את הילדים.

התפקיד שלנו כהורים הוא גם להגן על הילד ולשמור עליו שלא יפגע (מול אלימות פיזית), וכשאנחנו נאלצים לעשות את זה, מאוד כדאי לתמלל את זה לילדים – אם יש מכות התפקיד של אמא לשמור עליכם שלא תפגעו, וכשאני חושבת שמישהו מכם נמצא בסכנה אני מפרידה / מרימה אותו על הידיים כדי לשמור עליו. כך אני מחזקת אחוות אחים, כי הם ביחד…

אנחנו יכולים לשקף לילדים את האירוע, לחדד להם את הבעיה ואז לתת להם להתמודד בעצמם ולפתור אותה ביניהם. שילמדו איך לתקשר זה עם זה. אנחנו לא תומכים בצד אחד ולא מגוננים על צד אחד כי כך אנחנו רק מקבעים את הטריטוריה (ילד אחד הוא תמיד המציק, המרביץ, החזק, הפוגע, השני הוא תמיד המסכן, הקרבן) וגורמים לריחוק בין הילדים.

עפ”י הגישה האדלריאנית ההורים מייצגים את הממסד, החוקים, הגבולות, הסמכות בחיים. האחים הם החברה. אם אנחנו לא מאפשרים לילד להסתדר לבד עם האחים שלו ולחוות את חברת האחים אנחנו בעצם אומרים לו “אתה לא יודע להתמודד עם החברה”.

אם כל הזמן נפריד ונתערב ביניהם, הילד יתפוס את העולם בחוץ כמאיים, (או תחרותי – תלוי מה קורה בבית. הורה שמעודד תחרות בין אחים כאילו אמר לילד “אתה רוצה להצליח בחוץ – תהיה תחרותי!”).

לסיכום, מתוך המערך המשפחתי ילדים גוזרים את התפיסה הסובייקטיבית שלהם, ומפתחים להם ייחודיות. האינטראקציה הראשונה של הילדים עם קבוצת השווים היא עם האחים שלהם בבית. הבית הוא מעבדה ניסויית שבה אפשר להתאמן. ריבים בין אחים נועדו להפעיל את ההורים. אם לא נתערב הם לא יריבו. מריב בין אחים הילדים לומדים איך להסתדר עם מישהו אחר, לחלוק, איך לשמור על טריטוריה, איך לנהל מו”מ ואיך לעמוד על שלהם. לכן, מריבות בין אחים תורמות לילדים. בקיצור – לא להתערב!



סיכמה וערכה מקורס ההורות: מיה צור