עונשים כן או לא

בשיטת אדלר לא מאמינים בעונשים, כי אנחנו לא רוצים ללמד את הילד שאנחנו (ההורים) גורמים לו לשלם מחיר על מה שהוא עשה, אלא ללמד את הילד שלכל בחירה שלו יש מחיר.

עונש גורם להשפלה וחוסר כבוד. זה אומר “אני מעליך ואתה תעשה מה שאני אגיד” זה מלמד את הילד כוחנות, במקום ללמד שיש תוצאה לכל מעשה.

כהורה אני צריך להעביר לילד את המסר שלא חשוב מה קורה הוא הילד שלי ואני לא אוותר עליו. אני נלחם ולא מוותר לו כי אני לא מוכן לוותר עליו.

ילד שמאיים לעזוב את הבית בכעס (“אני הולך”):

אנחנו לא רוצים לרוץ אחריו בהיסטריה, להתחנן, לסגת ממה שאמרנו.

אנחנו גם לא נגיד לו “יאללה לך כבר, חבל שלא עשית את זה כבר לפני שעה…בוא אני אעזור לך לארוז מזוודה”.

מה שצריך לעשות במצב כזה הוא להגיד לילד “אתה יודע שאני אוהב אותך ואתה חשוב לי מאוד, אצלנו לא בורחים מהבית… אני לא מוכן לשמוע יותר דיבורים כאלה ומבחינתי הנושא הזה סגור”. אם זה קורה שוב, אנחנו הבהרנו את עמדתנו בנושא, בפעם הבאה שזה יקרה אני אתעלם.

א.פ.ר.ת – מנגנון לתהליך בדיקה עצמית

אירוע פירוש רגש תגובה

מתרחש אירוע. בינו לבין התגובה שלי מתקיימים שני תהליכים פנימיים:

אני נותנת פירוש לאירוע.

הפרשנות שבחרתי יוצרת אצלי איזשהו רגש. הרגש הזה הוא הדלק והמניע לתגובה.

התגובה שאני הגבתי הופכת להיות האירוע של האחר, ואז אותו תהליך מתקיים גם אצל האחר שבא איתי באינטראקציה. יש מעגליות. מה שאני רואה זו רק התגובה שלו, אני לא יודעת מה היה האירוע שעבר עליו, איך הוא פירש אותו ומה הוא הרגיש כתוצאה מכך. ז”א שאין לי דרך להבין את האחר מבלי לשאול אותו על התהליכים הפנימיים שהוא עבר.

האירוע הבא משתנה בהתאם לתגובה.

כשיש לי תגובה קבועה שחוזרת על עצמה שאני רוצה להפסיק, אני צריכה לבדוק מה האירוע שמעורר את אותה תגובה, ולשנות את הפרשנות שנתתי לו. אחד המכשולים בשימוש בא.פ.ר.ת הוא בתיאור האירוע. הרבה פעמים הסובייקטיביות נכנסת כבר בתיאור הראשוני.

אם בד”כ אני מפרש אירועים כמכוונים נגדי, הרגש והתגובה שלי אף פעם לא יהיו כאלה שמקדמים יחסים.

רגשי אשם עפ”י דרייקורס הן כוונות זדוניות, כי אתה גם עושה מה שאתה רוצה, וגם מרגיש לא בסדר שאתה עושה את זה… אם אתה חושב שמה שאתה עושה הוא לא בסדר עפ”י הערכים שלך – אז תפסיק לעשות את זה, במקום להרגיש אשם! הבעיה שאנחנו רוצים רק את הרווח, בלי לשלם את המחיר.

אירוע – אמא עובדת כל יום עד 17.00

פירוש – רוב הילדים לא נמצאים איתי, לא בשביל זה עשיתי ילדים… מסכנים הילדים…

רגש – רחמים על הילדים, צער, אכזבה, אשמה

תגובה – פיצוי חומרי, פינוק, וויתור על גבולות…

אמא חושבת שבזה שהיא מפצה את הילדים היא מבטלת את המחיר על כך שהיא עובדת עד 17.00… אבל בעצם שום דבר לא משתנה, לתוצאה אין שום קשר לדבר שאני רוצה לפצות אותם עליו.

לעומת זאת, המסר שאני מעבירה לילדים בלי לשים לב הוא: “זה לא בסדר לעשות מה שרוצים (אני רוצה לעבוד, אני אוהבת ונהנית לעבוד – אבל זה לא בסדר…), והדרך לפתור את זה שאני עושה משהו לא בסדר היא פיצוי…מגיע לכם פיצוי כי אתם נורא מסכנים…”

כשהמסר הנכון שאני רוצה להעביר לילדים הוא: “זה טוב לצאת לעבוד, להגשים את עצמך ולהרוויח כסף. אני אוהבת ונהנית לעבוד. אני זקוקה לכסף הזה בשבילי (לא בשביל הילדים). ויש לי את החיים שלי חוץ מכם, להביא ילדים לעולם זה לא אומר שצריך להפסיק לחיות”.

אם אני אשנה את הפירוש שלי: “טוב לי בעבודה, אני מגשימה את עצמי, נהנית ומרוויחה כסף. אני חוזרת לילדים אחה”צ הרבה יותר חמה ורגועה. אני משאירה אותם במקום הכי טוב שיכולתי לבחור להם, שבו הם מקבלים חום ואהבה מהצוות של הגן ונהנים מהתנסויות וחברים שאין להם בבית…” אז אני לא ארגיש אשמה על כך שאני יוצאת לעבוד ולא ארגיש צורך לפצות את הילדים כשאני חוזרת הביתה, או לוותר להם על חוקים וגבולות.

דוגמאות נוספות לשימוש בא.פ.ר.ת כתהליך בדיקה עצמית:

אירוע

פירוש

רגש

תגובה

הילדים לא לבושים בזמן לחוג

הם לא מקשיבים לי / מזלזלים בי / אין הכרה במאמץ שאני עושה בשבילם

כעס, עצבנות וחוסר סבלנות

אמא עומדת וצורחת עליהם כמו משוגעת…

הילדים לא לבושים בזמן לחוג

החוג שלהם – אחריות שלהם

אדישות

לא לבושים בזמן – לא הולכים לחוג

הילד לא לומד למבחן

הלימודים שלו זו האחריות שלו

אדישות

לא מתערבת



סיכמה וערכה מהקורס להורות: מיה צור